אחת הבעיות בפרשנות הכתובים, היא שפעמים רבות אנו לא נותנים לטקסט לדבר אלינו. במקום זאת, אנו מכניסים לטקסט את הרעיונות אליהם התחייבנו לפני כן מסיבות תיאולוגיות או אחרות. הדוגמאות הקלאסיות לדעתי נמצאות בבשורת יוחנן. קיימים מספר קטעים בבשורת יוחנן שבהם כתוב במפורש שאנשים מסוימים האמינו בישוע, אך רבים מבינים את הקטעים הללו בתור דוגמאות לאנשים שלא באמת האמינו בישוע. דהיינו, יוחנן לא באמת התכוון שהם האמינו באופן כנה. ברצוני לבחון כעת את הקטעים בבשורת יוחנן שבאופן קבוע מפורשים בצורה הנוגדת את המשמעות המילולית של הכתוב.
יוחנן ב 23-25
כְּשֶׁהָיָה בִּירוּשָׁלַיִם בְּחַג הַפֶּסַח, הֶאֱמִינוּ רַבִּים בִּשְׁמוֹ כִּרְאוֹתָם אֶת הָאוֹתוֹת שֶׁעָשָׂה אֶלָּא שֶׁיֵּשׁוּעַ לֹא סָמַךְ עֲלֵיהֶם, שֶׁכֵּן הִכִּיר אֶת כֻּלָּם וְלֹא הָיָה צָרִיךְ כְּלָל שֶׁמִּישֶׁהוּ יָעִיד עַל הָאָדָם, כִּי יָדַע מַה שֶּׁבָּאָדָם.
מה מתרחש בקטע זה? ישוע נמצא בירושלים בחג הפסח, וכחלק משירותו, הוא עושה ניסים ונפלאות כדי לאמת את היותו המשיח המובטח. כתוצאה מהניסים שישוע עשה, רבים האמינו בו. לעומת זאת, נאמר לנו שישוע לא סמך עליהם. מכאן, יש אשר קופצים במהירות למסקנה שהם לא באמת האמינו.
לפרשנות זו יש מספר סיבות:
- הם רק האמינו בשמו של ישוע ולא באישיותו
- הם רק האמינו בגלל הניסים שישוע עשה
- ישוע לא סמך עליהם
הסיבות הללו אומנם נראות משכנעות במבט ראשוני, אך כאשר מעמידים אותן תחת מבחן הכתובים, מגלים במהרה שהן לא מחזיקות מים. למשל, בקשר לטיעון הראשון שהיהודים האמינו בשמו ולא בו, הבעיה בטיעון היא שאותו ביטוי מופיע ביוחנן א 12, ושם הוא מופיע כתנאי לישועה ולהפיכה לבנו של אלוהים (ראו גם עם יוחנן כ 31; יוחנן ג 18). להאמין בשמו של ישוע במילים אחרות, זה להאמין בכל מי שהוא. לא רק בחלקו.
הטיעון השני גורס שאמונה שמתבססת על נסים היא אמונה מלאכותית. הבעיה היא שהכתובים מניחים את הלגיטימציה של האמונה המבוססת על נסים (יוחנן א 47-49; ב 11; ד 52-53; י 41-42; יא 42, 45; כ 26-29) וישוע עצמו מעודד אמונה מהסוג הזה שמתבססת על הניסים שלו (יוחנן א 50-51; י 37-38; יד 11). למעשה, יוחנן השליח מצפה שהנסים עליהם הוא כתב, יגרמו לאמונה (יב 37), והוא אף כותב שזו התכלית של ספרו (כ 30-31).
מה לגבי הסיבה השלישית? מדוע ישוע לא סמך על היהודים שהאמינו בו?
ישוע לא סמך עליהם משום שהם היו מאמינים חדשים שעוד לא הוכיחו את מוכנותם להיות תלמידים. יש עיקרון שמופיע בספר יוחנן, על פיו, ישוע מלמד על עצמו יותר ויותר ככל שאנו יותר מגיבים באופן חיובי ללימוד שלו (יוחנן יד 21; טו 14-15). יוחנן לעולם לא מציב את הביטחון של ישוע בנו, בתור תנאי לישועה שלנו. אלא, שהתנאי הוא תמיד ביטחון בישוע עצמו! יוחנן כתב במפורש לאורך כל הבשורה שכל המאמין בישוע מקבל חיי נצח (א 12; ג 14-16 ,36; ד 10-14; ה 24; ו 35-40 ,47; יא 25-27; כ 31).
מי שטוען שישוע לא האמין להם שהם האמינו בו, מניח שהם אלו שטענו שהם האמינו. אך זו בדיוק הטעות. זה יוחנן, מחבר הבשורה שטען שהם האמינו. אם אנו מאמינים בהשראת כתביו של יוחנן, עלינו לקבל את העובדה הזו בכניעה ובענווה; היו אנשים שאכן האמינו בישוע, אך ישוע לא סמך עליהם. למעשה, קיים רמז ביוונית שתומך בטיעון הגורס כי יוחנן ב 24 מדבר על מאמינים. מיד לאחר פסוק 24, פרק ג נפתח עם מילת הקישור "לעומת זאת" (δέ) שלצערי לא מופיעה בתרגום החדש (וגם לא מודגשת היטב בתרגום דעליטש). זה נכון שמילה זו לא בהכרח חייבת להתפרש בתור מילת ניגוד, אלא שהיא יכולה גם להיות בעלת היבט הסברתי.[1] למרות זאת, זה ברור מההקשר המיידי שיוחנן מבקש ליצור ניגוד בין המאמינים (עליהם ישוע לא סמך), לבין נקדימון, שלא האמין לדבריו של ישוע (ג 11-12).[2]
יוחנן ח 31-33
אָמַר יֵשׁוּעַ אֶל הַפְּרוּשִׁים שֶׁהֶאֱמִינוּ לוֹ: "אִם תַּעַמְדוּ בִּדְבָרִי, תַּלְמִידַי אַתֶּם בֶּאֱמֶת;וְתֵדְעוּ אֶת הָאֱמֶת וְהָאֱמֶת תְּשַׁחְרֵר אֶתְכֶם." הֵשִׁיבוּ לוֹ: "זֶרַע אַבְרָהָם אֲנַחְנוּ וּמֵעוֹלָם לֹא הָיִינוּ מְשֻׁעְבָּדִים לְאִישׁ. מַדּוּעַ אַתָּה אוֹמֵר 'בְּנֵי חוֹרִין תִּהְיוּ'?"
יש הטוענים כי המאמינים הללו לא היו באמת נושעים בגלל האופן שבו ענו לכאורה לישוע מפסוק 33 והלאה ובגלל הדרך שבה ישוע תיאר אותם. אך המאמינים הם לא הדוברים בפס' 33. הסיבה לכך היא שכל פעם שיוחנן מציג דוברים חדשים שלא דיברו לפני כן, הוא קודם מציג את הזהות שלהם ולאחר מכן את טענתם. לכן, אם אלו שהאמינו ענו לישוע, היינו מצפים מיוחנן לכתוב משפט בעל נושא: "הפרושים שהאמינו בו אמרו לו"… אבל יוחנן כותב, "השיבו לו", מה שאומר שאלו שענו לו הם אלו שהוא כבר הציג אותם קודם בפרק הזה- הפרושים הלא מאמינים. כאשר בוחנים את ההקשר הרחב יותר התמונה מתבהרת:
יֵשׁוּעַ הוֹסִיף לְדַבֵּר אֲלֵיהֶם וְאָמַר: "אֲנִי אוֹר הָעוֹלָם. אִישׁ הַהוֹלֵךְ אַחֲרַי לֹא יִתְהַלֵּךְ בַּחֹשֶׁךְ, אֶלָּא אוֹר הַחַיִּים יִהְיֶה לוֹ.
אָמְרוּ לוֹ הַפְּרוּשִׁים: "אַתָּה מֵעִיד עַל עַצְמְךָ (יוחנן ח 12-13). שימו לב שיוחנן מציג אותם בפעם הראשונה בדיון. ולכן, הוא כותב "אמרו לו הפרושים". אך תכף הם יענו שוב והוא לא יציג אותם:
"שָׁאֲלוּ אוֹתוֹ" (פס' 19)…"הֵם אָמְרוּ" (פס' 22)… "שָׁאֲלוּ אוֹתוֹ" (פס' 25)… "הֵשִׁיבוּ לוֹ" (פס' 33, הם עונים לו שוב, אלו הם לא היהודים שהאמינו משום שהמאמינים אמורים להיות דוברים חדשים)… הֵשִׁיבוּ וְאָמְרוּ לוֹ (פס' 39)… "אָמְרוּ לוֹ" (פס' 41)… הֵשִׁיבוּ וְאָמְרוּ אֵלָיו (פס' 48)… אָמְרוּ לוֹ (פס' 52)… אָמְרוּ לוֹ (פס' 57).
למעשה, אם אלו היו המאמינים שהשיבו לישוע בפסוק 33, אז יוחנן, מחבר הבשורה, סתר את ישוע שאמר שהם דווקא לא האמינו: וַאֲנִי, כִּי אוֹמֵר אֲנִי אֶת הָאֱמֶת, אֵין אַתֶּם מַאֲמִינִים לִי. מִי מִכֶּם עַל עָווֹן יוֹכִיחֵנִי? וְאִם דּוֹבֵר אֱמֶת אֲנִי, לָמָּה אֵין אַתֶּם מַאֲמִינִים לִי? (פס' 45-46).[3]
יש אשר מבחינים באופן מלאכותי בין להאמין בישוע לבין להאמין לישוע, בפרשנות שלהם לפסוק 33.[4] ולכן, הם טוענים שהפרושים בפסוק 33 לא באמת האמינו באופן שמושיע באמת. אך להפרדה זו אין שום בסיס; ביוחנן ה 24 ישוע אומר, אָמֵן אָמֵן אֲנִי אוֹמֵר לָכֶם, הַשּׁוֹמֵע אֶת דְּבָרִי וּמַאֲמִין לְשׁוֹלְחִי יֵשׁ לוֹ חַיֵּי עוֹלָם וְאֵינוֹ בָּא בְּמִשְׁפָּט כִּי אִם עָבַר מִמָּוֶת לְחַיִּים. ישוע לא הפריד בין להאמין בשולחו לבין להאמין לשולחו. להאמין בשולחו של ישוע זה אומר לקבל את העדות שלו אודות בנו.
יוחנן יב 42-43
אַף־עַל־פִּי־כֵן הֶאֱמִינוּ בּוֹ גַּם רַבִּים מֵהַמַּנְהִיגִים, אַךְ לֹא הוֹדוּ בָּזֶה בִּגְלַל הַפְּרוּשִׁים, כְּדֵי שֶׁלֹּא יְנֻדּוּ מִן הַקָּהָל, שֶׁכֵּן אָהֲבוּ כְּבוֹד בְּנֵי אָדָם יוֹתֵר מִכְּבוֹד אֱלֹהִים.
בגלל שנאמר על המנהיגים הללו שהם לא רצו להודות בישוע בפומבי ובגלל שנאמר עליהם שהם אהבו כבוד בני אדם יותר מכבוד אלוהים, יש אשר טוענים שהם לא באמת האמינו בישוע. אך איך ניתן לטעון דבר שכזה כאשר יוחנן עצמו כותב במפורש שהם כן האמינו (הֶאֱמִינוּ בּוֹ גַּם רַבִּים מֵהַמַּנְהִיגִים)? לא רק זאת, שימו לב לביטוי הניגודי "אף על פי כן". יוחנן יוצר ניגוד בין השליטים היהודים שכן האמינו (אך לא הודו בישוע) לבין שאר העם שעליו ישעיהו הנביא ניבא כי לא יאמינו (יב 37-41). אם המנהיגים הללו לא באמת האמינו, הניגודיות מאבדת את הערך שלה. לא, יוחנן עושה ניגוד בין המאמינים ללא מאמינים, לא בין לא מאמינים ללא מאמינים. הודאה פומבית בישוע לעולם לא מוצגת בבשורת יוחנן בתור תנאי הכרחי וסופי לישועה (בנוסף לאמונה).[5]
יש אשר יצביעו על פרק ה פסוק 44 כהוכחה לכך שלא ניתן להאמין בישוע ובו זמנית לחפש כבוד מבני אדם: כֵּיצַד תּוּכְלוּ לְהַאֲמִין בְּשָׁעָה שֶׁאַתֶּם מְקַבְּלִים כָּבוֹד אִישׁ מֵרֵעֵהוּ וְאֶת הַכָּבוֹד מֵאֱלֹהִים הָאֶחָד אֵינְכֶם מְבַקְשִׁים? לעומת זאת, חשוב לשים לב לכך שההקשר ביוחנן ה הוא שונה לחלוטין. ביוחנן ה, הפרושים קיבלו כבוד מאנשים עבור הצדקנות הדתית והאישית שלהם. זה נכון שמי שמקבל כבוד עבור הצדקנות הדתית שלו לא יכול להאמין בישוע (משום שהגאווה מונעת ממנו להודות בצורך שלו במושיע). כדי להאמין בישוע צריך להכיר באשמה האישית ובצורך במושיע. על הפרושים בפרק ה היה לגלות ענווה ולראות את עצמם כחוטאים שזקוקים לסליחת אלוהים, ורק כך הם היו יכולים להיות בעמדה שתאפשר להם להאמין במשיח לשם סליחת חטאים. צדקנות דתית (גאווה) היא אכן מכשול לאמונה.
המבנה הספרותי של בשורת יוחנן- אמונה מול חוסר אמונה
בחנו לעיל שלושה קטעים שפעמים רבות משומשים כדוגמאות לאמונה מלאכותית בניגוד לאמונה כנה שמושיעה. ראינו כי ההקשר המיידי והרחב יותר תומכים בכך שהדוגמאות מכילות אנשים שאמונתם הושיעה אותם. ראיה נוספת לכך שהם היו נושעים היא מהמבנה הספרותי העקבי שקיים בבשורת יוחנן. הפרושים מוזכרים 20 פעמים בבשורה (א 24; ג 1; ד 1; ז 32[פעמיים], 45, 47, 48; ח 3; ח 13; ט 13, 15, 16, 40; יא 46, 47, 57; יב 19, 42; יח 3), וכל פעם התגובה שלהם לישוע (חוסר אמונה) עומדת בניגוד לתגובה של הקהל (אמונה):
א 19-25: יוחנן מטביל; האנשים מגיבים בציות אך הפרושים מטילים ספק.
ב 23- ג 21: הקהל מאמין; נקדימון (פרוש) מטיל ספק.
ד 1-4: הפרושים שומעים שהקהל נטבל והולך אחרי ישוע.
ז 31-32: הקהל מאמין בו אך הפרושים שולחים ראשי כהנים כדי שיתפסו אותו.
ז 40-52: הקהל מגיב לישוע באופן חיובי, ואילו הפרושים מוודאים שאף אחד מהמנהיגים והפרושים לא מאמין לו.
ח 1-11: ישוע מלמד אנשים בבית המקדש והפרושים מתפרצים פנימה וגורמים למהומה בגלל אישה שנתפסה בניאוף.
ח 12-30: ישוע מדבר אל הקהל, רבים מאמינים בו (פס' 30), אך הפרושים שופטים את עדותו כשקרית (פס' 13).
ט 13-41: הפרושים נטפלים לאדם שנרפא על ידי ישוע.
יא 45-57: יהודים רבים האמינו בישוע על בסיס נס התקומה של אלעזר, ואילו הפרושים זוממים להרוג אותו.
יב 17-19: אנשים מעידים על גדולתו של ישוע, אך הפרושים מתוסכלים על כך ששמו הולך ומתפרסם.
יב 42: אפילו כמה מהשליטים האמינו, אך פחדו מתגובתם של הפרושים הלא מאמינים.
אלא אם כן מדובר בקטעים יוצאי דופן (וראינו כבר שלא), זה ברור שהניגודיות העקבית שיוחנן יוצר לאורך הבשורה אמורה לעזור לנו לפרש את הקטעים הללו. יוחנן יוצר ניגודיות בין הפרושים קשי העורף שדחו את ישוע לבין הקהל ששמע והקשיב לישוע והאמין בו. לכן, אין שום הצדקה לטעון ששלושת המקרים הללו מייצגים אנשים שלא באמת האמינו בישוע (או שהאמינו באופן מלאכותי).
סוג האמונה או מושא האמונה?
ההנחה שעומדת בבסיס הפרשנויות הללו לשלושת הקטעים אותם בחנו היא שקיימים שני סוגי אמונה: אמונה מלאכותית[6] ואמונה מושיעה[7]. למרות שהפרדה זו היא נפוצה מאוד, מבחינת הכתובים למעשה, מדובר בהפרדה מלאכותית. מבחינת הכתובים, הישועה קשורה לתוכן או למושא האמונה, ולא לסוג האמונה.[8] כפי שהתיאולוג בנג'מין וורפילד כתב: "כוח הישועה שוכן באופן אקסקלוסיבי לא בפועל האמונה או בגישה של האמונה או בטבע האמונה, אלא שהוא נמצא במושא האמונה."[9] הדגש על הסוג או איכות האמונה בא בהכרח על חשבון מושא האמונה. מושא האמונה שלנו הוא אישיותו ופועלו של ישוע, ורק המושא הוא זה שמושיע (הראשונה לקורינתים טו 1-11). אמונה חזקה ואמיתית ככל שתהיה, אם היא במושא השגוי, היא לא תועיל כלל לישועה.
סיכום
יוחנן כותב בבשורתו שלכל מי שמאמין בישוע יש חיי עולם. לכן, כל פעם שיוחנן אומר לנו שמישהו האמין בישוע, אין לנו כל סיבה (וזכות) לפקפק באמיתות ישועתו. האתגר הפרשני הגדול ביותר שעומד לפני כל מי שמאמין בהשראתם של הכתובים, הוא לתת לכתובים לדבר בעד עצמם מבלי להלביש עליהם את ההבנה והתיאולוגיה שלו.
הערות:
[1] .Zerwick, Biblical Greek: Illustrated by Examples, 157
[2] אפילו התיאולוג הקלוויניסט קארסון פירש את המילה הזו בתור ניגוד: Carson, Gospel according to John, 185.
[3] .Bing, “The Condition for Salvation in John’s Gospel,” 36
[4] כמו לדוגמה, Edwin Blum, “Gospel of John,” 304-305.
[5] יש אשר יצביעו על רומים י 9-10 כהוכחה לכך שיש להודות בישוע באופן פומבי כדי להיוושע. עניתי על טענה זו כאן.
[6] לה פעמים רבות קוראים "אמונה שכלית"
[7] שבניגוד לאמונה הקודמת, היא אמונה אמיתית שמתרחשת "בלב".
[8] אלו שמצביעים על יעקב ב 19 בתור הוכחה לאמונה שלא מושיעה ("אמונת השדים") מתעלמים מהעובדה שהפסוק מדבר על אמונה באחדות האלוהים (אשר לא מספיקה עבור הישועה) ומהעובדה ששדים כלל לא יכולים להיוושע. בנוסף לכך, דוגמת השדים משומשת על ידי המתנגד ההיפותטי אשר לו יעקב עונה מיד לאחר מכן ולא על ידי יעקב עצמו. למידע נוסף אודות קטע זה ראו כאן.
[9] .Warfield, "Faith,", 404-44
