אני מאמין (מסיבות שטרם ציינתי) שהשיטה הנכונה של תורת הפרשנות היא זו שעשויה להיות מסווגת כרגילה, פשוטה ומילולית. למרות זאת, דוגמאות לשיטות אחרות שאינן מעלות פרשנות רגילה או פשוטה (לפחות לא באופן עקיב) יכולות לחדד את המשמעות של פרשנות נורמלית ואת העקרונות של תורת הפרשנות שעליהם היא מיוסדת. יש לומר שלאיש אין שיטה "טהורה" של הרמנויטיקה. רובם משלבים אלמנטים של מספר שיטות.
-
הרמנויטיקה אלגורית.
אלגוריה היא תיאור באמצעות סמלים. הרמנויטיקה אלגורית עומדת בניגוד להרמנויטיקה מילולית ונעזרים בה, בדרך כלל, כאשר המובן המילולי נראה בעיני הפרשן בלתי מתקבל על הדעת. המילים עצמן אינן מובנות בפירושן הרגיל אלא בפירוש סמלי, שיוצר משמעות שונה של הטקסט; משמעות אשר, במובנה הצר, הטקסט מעולם לא התכוון להעביר.
אם משתמשים בה בעקיבות, תוריד ההרמנויטיקה האלגורית את המקרא לכמעט סיפורת, כי המשמעות הרגילה של המילים תהיה לא רלוונטית ותוחלף בכל משמעות שהפרשן יתן לסמלים. מכל מקום, על-פי רוב, אין משתמשים בהרמנויטיקה אלגורית בעקיבות או בשלמות. אוונגליסטים משתמשים בשיטה זו בדרך כלל בתחום הנבואה ואילו בתחומים אחרים של פרשנות המקרא הם משתמשים בהרמנויטיקה רגילה או מילולית.
פ' ו' פראר (F. W. Farrar) מספר על מקורה של השיטה האלגורית:
אלגוריה לא נבעה בשום פנים ואופן מאדיקות ספונטנית, אלא היא פרי תולדה של הרציונליזם שחב את הולדתו לתיאוריות האליליות של אפלטון. היא ראויה לשמה, שכן היא גרמה למקרא לומר משהו אחר ממה שהתכוון באמת… אוריגנס (Origen) שאל מהאפלטונים האליליים ומהפילוסופים היהודיים שיטה שממירה את כל המקרא, תנ"ך וברית חדשה כאחד, לסדרה של חידות מסורבלות ומשתנות שאין להעלותן על הדעת. האלגוריה סייעה בעדו להיפטר מכיליאסטיות ומליברליזם של אמונות תפלות ומ"האנטיתזות" של הגנוסטים, אבל פתחה את הדלת לרוע קטלני עוד יותר.1
-
פרשנות מילולית (פשוטה כמשמעה)
בקצה השני של הספקטרום מהפרשנות האלגורית ה"טהורה" או העקיבה עומדת פרשנות מילולית. מאחר ולמילה "מילולית" יש משמעויות נלוות שהן לא מובנות או לא מובנות באופן סובייקטיבי, תוויות כמו "פשט" או "רגיל" מקובלות יותר. משערים ש"מילולי" מונע ביטויים מליציים וכד' (שזה לא המקרה).
בדרך כלל, ההנחה היא שפרשנות מילולית הולכת יד ביד עם האמונה בהשראה מילולית מלאה. אין זה בהכרח כך, כי יש פרשנים שמשתמשים בהרמנויטיקה מילולית, אולםאינם מעריכים את ההשקפה של השראת הכתובים.
בהמשך ארחיב את הדיבור על עקרונות הפרשנות המילולית. בנקודה זו ברצוני רק להציגה כניגוד לפרשנות האלגורית.
-
פרשנות חצי-אלגורית או חצי-מילולית.
בין האוונגליסטים, לפחות, בקושי קיימים אלגוריסטיים טהורים. לכן, קיימת שיטת פרשנות שניתן לסווגה כחצי-אלגורית ומהעבר השני, חצי-מילולית, במיוחד עם קיים דגש חזק על פרשנות מילולית ברוב תחומי התיאולוגיה.
כפי שאמרתי, בדרך כלל אין משתמשים בפרשנות מילולית בתחום הפרשנות של הנבואה. רוברט מאונס (R. Mounce) בפרשנות על "ספר ההתגלות" מציג פרשנות חצי-מילולית. הוא מציין שיש להתייחס ברצינות למלחמת ארמגדון, אבל לא באופן מילולי. "היא מתארת את התבוסה האסכטולוגית של צורר המשיח… אבל אינה דורשת שנקבל באופן מילולי את הדימויים הספציפיים שבהם מתואר האירוע".2 בנוגע למילניום, הוא תומך ברעיון ש:"יוחנן הורה על מילניום מילולי, אבל משמעותו המהותית עשויה להתממש בדבר אחר מאשר התגשמות זמנית".3 "המילניום, בשביל יוחנן, אינו תקופה משיחית שנובאה על-ידי הנביאי התנ"ך".4
אוסוולד ט' אליס ניסה להביא סיבות לגיטימיות להרמנויטיקה חצי-אלגורית. הוא טען שאף פרשן מילולי אינו מקבל כל דבר באופן מילולי, וניסה להראות מדוע יש לשים מגבלות על פרשנות מילולית. לדבריו, הסיבות הן: (א) הימצאותן של צורות דיבור מוכיחה שאיננו יכולים להתייחס לכל הנאמר בספר הבריתות באופן מילולי. (ב) העובדה שהנושא העיקרי של המקרא הוא רוחני דורשת הרמנויטיקה רוחנית (הוא מעדיף "רוחנית" על "אלגורית"). (ג) העובדה שהתנ"ך ראשוני וקודם לברית החדשה, שבה אנו מוצאים משמעויות עמוקות יותר.5
כמובן, איש אינו מכחיש שהמקרא משתמש בצורות דיבור, אלא שהן מעבירות אמתות מילוליות ולעתים תכופות באופן חי ומילולי יותר מאשר לולא היה נעשה בהן שימוש. הן משפרות ולא משנות את המשמעות הפשוטה שמאחורי הסמלים. הנושא העיקרי של ספר הבריתות הוא רוחני (גאולה), אבל התוכן אינו קובע את עקרונות תורת הפרשנות. הרמנויטיקה מספקת את העקרונות שלפיהן ניתן להבין את התוכן. מובן שהתנ"ך קודם להתגלות המלאה שבברית החדשה, אולם אין זה אומר שהברית החדשה צריכה להיות מובנת באופן אלגורי או באופן רוחני. אלהים תקשר בבירור גם בתנ"ך וגם בברית החדשה.
אולם, גם אם נקבל את המגבלות ששם אליס על הרמנויטיקה מילולית (שאיני מקבלם), עדיין נשארת בעינה השאלה החשובה: כיצד אתה יודע מתי להשתמש בפרשנות מילולית ומתי בפרשנות אלגורית? לשאלה זו מציע אליס קווים מנחים: (1) אם אתה צריך לפרש קטע על דרך המשל או מילולית תלוי מי נותן את המשמעות האמתית.6 זה, כמובן, טיעון מעגלי. (2) הדרך היחידה שבה ניתן להבין נבואה באופן מילולי היא כאשר משמעותה המילולית ברורה ומובנת. אולם מאחר שאליס סבור שנבואה עלולה להיות "מעורפלת", "חידתית" ו"מתעה", רק במקרים מועטים ניתן להבינה כפשוטה.7 (3) פרשנות של כל נבואה תלויה בהתגשמותה. במילים אחרות, לו היתה בבירור מתגשמת באופן מילולי (כמו הנבואות בדבר ביאתו הראשונה של המשיח), אז מובן שנבואות מסוג זה מפורשות פשוטן כמשמען. אבל, על-פי שיטתו התיאולוגית של אליס נבואות על ביאתו השנייה של המשיח לא תתגשמנה באופן מילולי, ולכן בנבואות האלה הוא משתמש בפרשנות אלגורית.
עלינו לזקוף לזכותו של אליס את הניסיון להפוךאת פרשנותו לשיטתית, אם כי נוכל להטיל בספק את מידת הצלחתו בכך. דיונו שוב מצביע על כך שאוונגליסטים רבים דוגלים באופן עקיב בהבנת הטקסט כפשוטו בכל מה שקשור לדוקטרינה של ספר הבריתות, להוציא תחום הנבואה. התוצאה של גישה כזאת היא אמילניאליזם (amillennialism); ואילו פרשנות כפשוטה בכל התחומים מביאה לטרום-מילניאליזם.
-
פרשנות תיאולוגית.
במובן מסוים, ניתן לראות את האמילניאליזם, כפי שמתואר בדיון של אליס, לא רק כמשתמש בהרמנויטיקה חצי-אלגורית, אלא גם כהמחשה של פרשנות תיאולוגית. השיטה התיאולוגית אינה מניחה מלכות בפועל עלי אדמות שעליה ימלוך המשיח; לפיכך, קטעים מסוימים לא יכולים להתפרש כפשוטם.
המחשה נוספת של פרשנות תיאולוגית נמצאת בכתביו של דניאל פולר (Fuller). כדי לשמר את אחדות המקרא, הוא אומר שמחובתנו להשתמש בעיקרון של "פרשנות תיאולוגית", שמשמעו פירוש שאינו מביא לשתי מטרות של אלהים במקרא (אחת לישראל ואחת לקהילת המשיח). השימוש העקיב בפרשנות מילולית מוביל להבחנה בין ישראל לבין קהילת המשיח, בניגוד לפרשנות תיאולוגית.8
