כמה שיקולים בהתיייחס להגדרה
קשה להגדיר את אחדות האלהים בשלוש אישיויות. חלק מההגדרות מבטאות כמה הצעות. אחרות שוגות לגבי האחדות או לגבי השילוש. אחת ההגדרות הטובות ביותר היא של וורפילד (Warfield): "יש רק אלהים אחד ואמתי, אבל באחדות האלהים ישנן שלוש אישיויות נצחיות ושוות באותה מידה, זהות בטבען אבל שונות בהוויתן".5 המילה "אישיויות" יכולה להטעות כאילו יש שלושה פרטים באלוהות, אבל איזו מילה אחרת תתאים? המילה "טבע" עשויה להיות גשמית מדי; יש שיעדיפו להשתמש במילה "מהות". רבים לא ידעו את משמעות המילה הוויה (subsistence), אבל המילון יכול לסייע בעדם ("קיום הכרחי").
מבחינה חיובית, ההגדרה מאשרת בבירור את האחדות ואת השילוש כאחד ומקפידה לשמור את השוויון ואת הנצחיות של השלושה. גם אם המילה "אישיות" אינה הבחירה הטובה ביותר, היא בהחלט מגנה מפני מודאליות, וכמובן הביטוי "זהות בטבען" (או אולי טוב יותר "במהותן") שומר מפני תלת-אלוהות. כל המהות הבלתי מחולקת של אלהים שייכת באופן שווה לכל אחת מהאישיויות.
יוחנן י 30: "אֲנִי וְהָאָב אֶחָד אֲנַחְנוּ", קובע באופן יפה את האיזון בין המגוון של האישיויות לבין אחדות המהות. "אני והאב" מבחין בבירור שני אישיויות, כאשר "אחד" הוא סתמי ופירושו אחד בטבעו או במהותו, אבל לא אישיות אחת. לפיכך, האדון מבדיל עצמו מן האב ועם זאת טוען לאחדות ולשוויון עם האב.
באופן מסורתי, ראו את מושג אחדות האלהים (א) מתוך נקודת מבט אונטולוגית; (ב) מתוך נקודת מבט אקונומית וביצועית. הגישה האונטולוגית לאחדות האלהים מתמקדת בפעולות האישיות של סוגי האישיות — ה-Opera ad intra (פועל מבפנים), או בתכונות אישיות שמבדילות בין שלוש האישיויות. הן קשורות להתחלה (קביעת הורות או הולדה) ולהמשכיות שמנסות לקבוע סדר הגיוני בתוך אחדות האלהים, אבל אינן רומזות בשום אופן על חוסר שיוויון, על עדיפות של זמן או של מעמד של כבוד. הולדה והמשכיות מתרחשות בתוך הישות האלוהית ואינן נושאות בחובן שום מחשבה על כפיפות של מהות. לכן, מנקודת מבט אונטולוגית ניתן לומר על האישיויות של אחדות האלהים: (1) האב הוליד את הבן וממנו בא רוח הקודש, אף שהאב לא נולד ולא יצא משום מקום; (2) הבן נולד וממנו בא רוח הקודש, אבל הוא אינו מוליד ולא נובע; (3) רוח הקודש בא הן מהאב והן מהבן, אבל אינו מוליד והוא אינו האחד שממנו הכל בא.
אני מסכים עם באזוול שההולדה אינה דוקטרינה שמבוססת על דרך הפרשנות.6 אם-כי הרעיון שהיא מנסה להעביר הוא רעיון מקראי, ודוקטרינת הבן היא בהחלט מקראית. הביטוי "הולדה נצחית" הוא פשוט ניסיון לתאר את יחסי האב והבן באחדות האלהים, ובשימוש במילה "נצחי" מגינה מפני כל רעיון של אי-שיוויון ושל ארעיות. אולם, בין אם בוחרים להשתמש ברעיון של הולדה נצחית בין אם לאו חייבים לאשר את היחסים האישיים, הנצחיים והשיתופיים בין האב לבן. הולדה נצחית אינה צריכה להתבסס על תהלים ב 7.
"המשכיות" נראית יותר כרעיון מקראי בהסתמך על יוחנן טו 26. ברקהוף מגדיר זאת כך: "אותה פעולה נצחית וחיונית של האישיויות הראשונה והשנייה של אחדות האלהים לפיה הם, בתוך הישות האלוהית, נעשו לשדה הקיום האישי של רוח הקודש, ונתנו לאישיות השלישית חזקה על כל המהות האלוהית ללא כל חלוקה, הפקעה או שינוי".7 הרעיון של המשכיות נצחית צריך להישען על זמן הווה של המילה "יוצאת" אשר ביוחנן טו 26, הדגשה אשר לדעתי אינה במקום. נראה שהפסוק לא ממש מתייחס לקשר הנצחי וההדדי בתוך אחדות האלהים, אלא רק למה שהרוח יעשה כדי להמשיך את עבודת האדון ישוע לאחר עלייתו השמיימה.
הרעיון של אחדות האלהים האקונומית נוגע לשלטון, להשגחה ולמעשים של האישיויות –opera ad extra ("מעשים שבחוץ", כלומר בבריאה ובברואים). לאב הוא כולל את מעשי בחירה (פטר"א א 2), אהבת העולם (יוח' ג 16) ומתן מתנות טובות (יעקב א 17). לבן הוא מדגיש את סבלו (מרק' ח 31), את גאולתו (פטר"א א 18), ואת העובדה שהוא נושא-כל (עבר' א 3). בנוגע לרוח הקודש הוא מתמקד במעשיו הייחודיים שכוללים חידוש (טיטוס ג 5), מתן כוח (מה"ש א 8) וקידוש (גלט' ה 23-22).
למרות כל ניסיונות הדיון והתיחום ביחס לאחדות האלהים אנו חייבים, בסופו של דבר, להכיר בכך שהוא בגדר תעלומה. אנו מקבלים את כל הנתונים כאמת אף-על-פי שהם מעבר להבנתנו.
המחשה של אחדות האלהים
אף המחשה אינה יכולה לתפוס את כל מה שכרוך בהתגלות המקראית של אחדות האלהים. רובן, במקרה הטוב ביותר, רק מקבילות לרעיון של הרעיון "שלושה באחד".
מים יכולים להוות המחשה של "שלושה באחד" מאחר והם שומרים על הפעילות הכימית שלהם בכל מצבי הצבירה: מוצק, גאז או נוזל. למים יש גם נקודה משולשת – כל מצבי הצבירה: קרח, אדים ונוזל נמצאים בשיווי משקל. הם כולם מים ועם זאת שונים זה מזה.
השמש, אורה וכוחה עשויים לסייע בהמחשת אחדות האלהים.8 למעשה, איש לא ראה את השמש, בדיוק כמו שאיש לא ראה את האב. עם זאת, אנו לומדים רבות על השמש על-ידי חקר אור השמש, בדיוק כמו שאנו לומדים על האב דרך ישוע המשיח הבן שהוא זוהר כבודו (עבר' א 3). אנו רואים את כוחה של השמש בצמיחת הזרעים, העצים והצמחים, וכשאנו נשאלים מה גורם לדברים לצמוח אנו אומרים: השמש. רוח הקודש הוא כמו כוחה של השמש, והוא אלהים.
לא משנה מה התועלת או המגבלות שיש להמחשות, אנו אומרים שוב שאנחנו מתמודדים עם תעלומה.
