הברית החדשה מייחסת את ישעיהו מ"ב כנבואה על המשיח. אבל אני רוצה להתרכז רק בפסוק ג'
"קָנֶה רָצוּץ לֹא יִשְׁבּוֹר וּפִשְׁתָּה כֵהָה לֹא יְכַבֶּנָּה"
׳ישעיהו מב ג
קָנֶה רָצוּץ
קנה רצוץ זה קנה שיש בו בקע. מכירים את זה שאתם מטיילים בטבע ורואים ענף רצוץ מתנדנד ברוח, חצי שבור כזה?
כשאני רואה אחד כזה, אתם יודעים מה בא לי לעשות לו?
כנראה שזה חלק מהטבע האנושי שלי, אבל אוטומטית ישר בא לי לגאול אותו מייסוריו.
לקטוע אותו ולשבור אותו סופית.
פִשְׁתָּה כֵהָה
בעת העתיקה, השתמשו בפשתה כדי להכין פתיל לנר.
מכירים את זה שכאשר מדליקים נר, כמו נר שבת או נר חנוכה, והנר נהיה ממש קטן כי הלהבה תכף עומדת להיכבות ולמות? לא יודע מה איתכם, אבל אני פשוט רוצה לבוא עם האצבעות ולכבות את הנר סופית!
בני האדם הם קנים רצוצים
ישעיהו לא באמת מדבר פה על פתילים של נרות או על ענפים של עצים. אלא שזאת מטאפורה לאנשים שהם שבורים, אנשים שהם מחוצים, אנשים שהם שרופים.
אולי זה כי העולם רמס אותם, אולי זה כי הם חוטאים גדולים.
ואנחנו? אנחנו פשוט רוצים לבוא ולשבור אותם, ולכבות אותם סופית. לרדת עליהם, לשפוט אותם, לנדות אותם – לגמור אותם אחת ולתמיד. להיפטר מהם.
גוף המשיח מורכב מקנים רצוצים
אבל זה לא רק הם, זה גם אנחנו.
כמה פעמים בחיים שלכם הרגשתם כמו הקנה הרצוץ הזה? או שהלהבה שלכם תכף ניכבת?
זה יכול להיות פיזית, זה יכול להיות נפשית, זה יכול להיות רוחנית. זה יכול להיות הכל ביחד…
אולי הגענו, או הבאנו את עצמנו, למקום כלכך נמוך, שאין לנו כוח יותר. שנמאס לנו מהחיים. שאנחנו לא מסוגלים יותר.
יכול להיות שאתם יושבים וקוראים עכשיו את השורות האלה, ומישהו בדיוק עובר לידכם אז אתם מחייכים מבחוץ, אבל מבפנים המיכל שלכם כבר כמעט ריק, מרגישים חצי מים.
אולי זה מערכות היחסים שלכם, מחלה פיזית, התמודדות עם חטא, או כי העולם פשוט מכסח אתכם…שאתם מוכנים להרים ידיים, שאתם מרגישים שאתם גוססים ולא מסוגלים יותר.
המשיח אוהב קנים רצוצים
אז אם מבפנים אתם שרופים, שבורים ומחוצים – יש בשורות טובות!
ישעיהו מנבא כי המשיח יעשה בדיוק את ההפך מהטבע שלי – קָנֶה רָצוּץ לֹא יִשְׁבּוֹר וּפִשְׁתָּה כֵהָה לֹא יְכַבֶּנָּה. (ישע' מ"ב:ג).
המשיח הוא לא מנהיג שבא לכפות ולרמוס בכוח החרב, לא שליט שמשפיל, לא עוד רודן שבא לגנוב כוח לעצמו או לטפס על גבם של אחרים.
המשיח הוא לא חסר סבלנות, שאם אתה לא עומד בסטנדרטים שלו הוא רומס אותך ושובר אותך.
נכון, ישוע ידע להיות אסרטיבי, קשוח ונחרץ כלפי אנשי הדת חסרי-האמונה. אבל כלפי החוטאים והשבורים, ישוע הפגין עדינות, אהבה, חסד וחמלה.
"בּוֹאוּ אֵלַי כָּל הָעֲמֵלִים וְהָעֲמוּסִים וַאֲנִי אַמְצִיא לָכֶם מְנוּחָה. קְחוּ עֲלֵיכֶם אֶת עֻלִּי וְלִמְדוּ מִמֶּנִּי, כִּי עָנָו אֲנִי וּנְמוּךְ רוּחַ; תִּמְצְאוּ מַרְגּוֹעַ לְנַפְשׁוֹתֵיכֶם, כִּי עֻלִּי נָעִים וְקַל מַשָּׂאִי." (מתי יא 28-30)
לא רק שהמשיח לא שובר אותנו ולא מכבה אותנו, אלא שהוא בא לתקן, לחבוש, לאחות ולהושיע. הוא בא להעניק אחרית ותקווה – בכל מצב!
ישעיהו, כמה פרקים מאוחר יותר, בפרק ס"א, מתאר את המשיח כמי שבא – "לַחֲבֹשׁ לְנִשְׁבְּרֵי-לֵב, לְנַחֵם כָּל-אֲבֵלִים". המשיח בא לתת יד, לנחם, לסלוח, להעניק ולאהוב. לא לשבור סופית ולא לכבות אותנו.
במשיח תמיד יש הזדמנות נוספת. יש לנו אלוהים סבלן, אוהב ורחמן.
אגב, לא מדובר רק בתקופת הברית החדשה, החסד של אלוהים תמיד ניצח- גם בתקופת התנ"ך.
דוד המלך נאף ורצח, משה רצח ומרד, יונה היה פחדן ומרדן. אברהם היה שקרן. ובכולם אלוהים המשיך להשתמש.
אלוהי אברהם יצחק ויעקב הוא אלוהי החסד, החמלה והרחמים האמיתי. ולעומת אלוהים אחרים – זה לא רק על הנייר.
המשיח היה לקנה רצוץ עבורנו
האנושות לא רק קראה על זה על גבי נייר, סיפורים על אלוהים מרוחק, קר וחסר צורה. לפני אלפיים שנה, אלוהים התגלה אלינו בדמות המשיח, אשר הגיע על מנת להיות קנה קצוץ בעצמו, עבורנו. לעומתנו – שאותנו אהב, חיבק וסלח, אנחנו כן שברנו אותו, ריסקנו אותו למותו.
"הוּא אֲשֶׁר הָיָה קַיָּם בִּדְמוּת אֱלֹהִים לֹא חָשַׁב לְשָׁלָל הֱיוֹת שָׁוֶה לֵאלֹהִים, אֶלָּא הֵרִיק אֶת עַצְמוֹ, נָטַל דְּמוּת עֶבֶד וְנִהְיָה כִּבְנֵי אָדָם; וְכַאֲשֶׁר הָיָה בְּצוּרָתוֹ כְּאָדָם, הִשְׁפִּיל עַצְמוֹ וְצִיֵּת עַד מָוֶת, עַד מָוֶת בַּצְּלָב." (פיליפים ב 6-8)
לסיכום, המשיח מרפא, חובש ומאחה אותנו, בעוד אנחנו שברנו אותו. אבל אלוהים, המומחה הגדול ביותר בעולם בהוצאת מתור ממר – השתמש בדחייה והמוות של המשיח על מנת להפיק לנו סליחת חטאים!
