האמרה המוכרת "מעשה אבות סימן לבנים" אינה סתם דברים בעלמא, אלא משקפת מציאות המתבטאת לעתים קרובות בטקסט המקראי. קיים דמיון נבואי בין חיי אבותינו לבין ההתרחשויות בגורלו של עמנו. ברצוני להתייחס לדוגמה ברורה אך לא מוכרת להקבלה שכזו בכתבי הקודש. חוקרים מודרניים וקדומים מצביעים על מספר הקבלות בין סיפורו של אדם (בראשית א-ג) לסיפורו של עם ישראל המתועד בהמשך התורה ובנביאים הראשונים. למעשה, בתנ"ך כתוב במפורש שעם ישראל הלך בעקבות חטאו הקדמון של אדם: "וְהֵמָּה כְּאָדָם עָבְרוּ בְרִית" (הושע ו 7).
בחלקו הראשון של מאמר זה אסקור ראיות התומכות בטענה שאדם – לצד היותו דמות היסטורית אמתית – מוצג בבראשית א-ג גם כדמות נבואית וסמלית המייצגת את גורלו של עם ישראל. בחלקו השני של המאמר, נבקש להסיק מסקנות שהן רלוונטיות לנו כמאמינים, המוצאים בפרקים א-ג של ספר בראשית רמזים נבואיים לכישלונם של ישראל בשמירת ברית סיני ולבואו של גואל עתידי.
מגן עדן לגלות
כיצד משמש סיפורו של אדם כנבואה אודות עם ישראל? להלן ההקבלות הבולטות ביותר בין בראשית א-ג לבין קורותיו של עם ישראל שעליהם מסופר בהמשך התורה ועד סוף ספר מלכים ב' (גלות בבל).
- בראשית א׳ מספר על בריאת היקום אך למעשה מתמקד בתיאור הכנת ארץ טובה עבור אדם ואשתו. מתן ארץ טובה הוא נושא מרכזי בעלילת התורה והנביאים הראשונים.
- מאפייני המנדט שניתן לאדם בבריאה (א 28-26) משקפים את ההיבטים העיקריים של הברית שכרת אלוהים עם אברהם (ברכה, זרע וארץ).
- ברכה:
אלוהים מברך את אדם וחווה (א 28), יסוד שהוא חלק בלתי נפרד מתכניתו האלוהית עבור אברהם וצאצאיו (יב 3-2; במדבר כב 12; דברים לג). - זרע:
אלוהים מצווה על אדם וחווה שיפרו וירבו וימלאו את הארץ (א 28). ציווי זה מצביע על הבטחותיו של אלוהים להרבות את זרע אברהם עד מאוד (ראה בראשית יז 2, כב 17, כו 4). זיקה זו בולטת במיוחד בשמות א 7: "וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל פָּרוּ וַיִּשְׁרְצוּ וַיִּרְבּוּ וַיַּעַצְמוּ בִּמְאֹד מְאֹד; וַתִּמָּלֵא הָאָרֶץ אֹתָם". - ארץ:
אלוהים בורא את הארץ ונותן אותה כמתנה לאדם ואשתו, אך עליהם לרדות בה ולכבוש אותה (א 26, 28). תפקיד זה שמוטל עליהם זהה לתפקיד שייקרא עם ישראל למלא בעתיד – לכבוש את ארץ כנען ולרדות בה (במדבר כד 19, מלכים א' ה 4; במדבר לב 22, 29, יהושע יח 1, שמואל ב' ח 11). חשוב לציין שהמונחים האלה (לכבוש, לרדות) מאפיינים את תפקידי המלך (תהילים ח 9-5) ויתממשו במלואם אך ורק במלך המשיח (במדבר כד 17, 19, תהילים קי 2).
- אלוהים יצר את האדם מחוץ לגן שבעדן והניחו בתוכו (ברא' ב 8, 15), דבר המקביל להיווצרותו של עם ישראל מחוץ לארץ כנען והבאתו אליה (דבר' יב 10, כה 19, יהוש' א 13). בנוסף לכך, גן העדן מוגדר כאזור שתחום על ידי מספר נהרות (ברא' ב 14-10) וגם תחום ארץ כנען מוגדר על פי הנהרות המקיפים אותה (שם, טו 18).
- אלוהים הסדיר את חייו של אדם בגן על בסיס קיום מצוות של "חיים ומוות" (ב 16-17), בדיוק כפי שהוא הסדיר את חייו של עם ישראל בארץ כנען על בסיס קיום מצוות של "חיים ומוות" (דברים ל 15).
- כמו שהנחש הנמצא בגן פיתה את אדם וחווה להפר את מצוותו של אלוהים (בראשית ג), כך גם הכנענים הנמצאים בכנען פיתו את עם ישראל להפר את הוראותיו של אלוהים (דברים לא 16, השוו בראשית ג 1 ליהושע ט 4).
- לאחר שאדם וחווה הפרו את מצוותיו של אלוהים הם גורשו-הוגלו מהגן לכיוון מזרח (ג 23-24), וצאצאיהם הגיעו בסופו של דבר לבבל שבמזרח (בראשית יא 1-9). גלותם של אדם וחווה מקבילה לגלותו של עם ישראל לבבל (לכיוון מזרח) כתוצאה מאי ציות לדבר ה' (מלכים ב' כה) ומנבאת על כך.
התקווה למרות חוסר הציות
לאור המקבילות האלה בין אדם לישראל, ניתן לשאול: מהי הכוונה הטקסטואלית של בראשית א-ג? שלושת הפרקים הראשונים בספר בראשית מובנים בדרך כלל כמבוא וכקריאת עידוד לעם ישראל לשמור את מצוות ברית סיני. על פי השקפה זו, סיפור כישלונם של אדם וחווה הוצב שם כאזהרה לישראל: "אל תעשו את מה שאדם עשה!" לעומת דעה זו, כאשר שמים לב לקשר המטפורי-הנבואי בין אדם לעם ישראל, די ברור כי מטרת פרקי המבוא לתורה (ברא' א-ג) אינה להזהיר כי אם לנבא. "עם ישראל, אתם תלכו בעקבות האדם הראשון!" (מעשה אדם, סימן לישראל). בנקודה זו, משה היה מאוד ברור בדבריו בסוף ספר התורה:
"וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה, הִנְּךָ שֹׁכֵב עִם אֲבֹתֶיךָ; וְקָם הָעָם הַזֶּה וְזָנָה אַחֲרֵי אֱלֹהֵי נֵכַר הָאָרֶץ, אֲשֶׁר הוּא בָא שָׁמָּה בְּקִרְבּוֹ, וַעֲזָבַנִי וְהֵפֵר אֶת בְּרִיתִי, אֲשֶׁר כָּרַתִּי אִתּוֹ" (דברים לא 16).
ניתן אפוא לומר שאחת הכוונות של בראשית א-ג הִנה להצביע על אי יכולתו של עם ישראל (וכל האנושות) להיוושע (לרשת חיי נצח) על ידי מצוות. הרי אם אדם וחווה, בתנאים מושלמים, לא הצליחו לציית למצוותיו של אלוהים וגורשו, כיצד נוכל אנו לעמוד בקיום מצוות כה רבות? במילים אחרות, היות ואדם מתפקד כדמות נבואית המייצגת את ישראל, עלינו להבין שכבר מלכתחילה צופה התורה את הפרת ברית סיני כדבר מובן מאליו (ראו גם דברים לב 43-1). ולכן, התקווה לרשת את ברכת אלוהים אינה יכולה להיות מצויה באותה הברית, אלא במקום אחר.
אם התורה נפתחת בכישלון ומסתיימת בהכרזה חד משמעית של משה על כישלון עתידי, היכן אפוא ניתן למצוא תקווה למימוש ההבטחה? התשובה כבר מובנת בתגובתו של אלוהים לכישלונם של אדם וחווה (בראשית ג 15): אלוהים יצמיח גואל אשר בניגוד לאדם, כן יצליח להביס את הנחש אחד ולתמיד. ככל שמתקדמים בקריאת התורה, מתווספים רמזים מפורטים יותר על דמותו של הגואל אשר ינצח את הנחש. אותו אחד עתיד להיות מלך באחרית הימים (בראשית מט 1, 12-8, במדבר כד 14, 19-17).
בניגוד לאדם הראשון שנכשל בקיום המנדט שניתן לו בבריאה ולא הצליח לכבוש את האויב, המלך יהיה זה שימחץ את ראש הנחש וצאצאיו (בראשית ג 15-14, במדבר כד 19-17, ראו ישעיהו סה 25, תהילים עב 9). בנוסף על כך, ימלא מלך המשיח את התפקיד אשר נקרא אדם למלא, והוא – לשלוט על הארץ המובטחת (במדבר כד 19, תהילים עב 8, קי 2) ולהעניק לעם ישראל ולכל משפחות האדמה את הברכות שהובטחו לאברהם ולצאצאיו (בראשית יב 3, כב 18, כז 29, תהילים עב 17).
סיכום
לסיכום, מתוך הקבלה זו בין אדם לישראל ניתן לראות בוודאות כי מטרת התורה הייתה להעיד על טבעו החוטא של האדם ועל שכר החטא (קללה, גלות ומוות). גורלו של עם ישראל מקביל לגורלו של האדם הראשון. לאור שותפות גורל זו (ר' דברים לא 21-16), מדגישה התורה את הצורך בביאתו של "אדם" חדש שיגשים את ייעוד הבריאה: להיות לברכה לכל האנושות ולהעניק לה חיי עולם. ולכן, כבר במבוא לתורה (בראשית א-ג) ניתן למצוא גיבוי והצדקה פרשנית לדבריו של שאול ברומים י 4: "הֲרֵי הַמָּשִׁיחַ הוּא תַּכְלִית הַתּוֹרָה, כְּדֵי שֶׁיֻּצְדַּק כָּל מִי שֶׁמַּאֲמִין".
