"שמחו באדון בכל עת; אומר שוב, שמחו" (פיל' ד' 4)
אדם שקורא את האיגרת אל הפיליפים לא יתקשה להבחין ששמחה היא מילת מפתח באיגרת. שאול השליח מרבה להתייחס למקורות השמחה שלו ומעודד את אחיו לשמוח. שאול לא נהג לומר דברים סתמיים. רוח הקודש שהנחה את שאול לכתוב אינו מדבר לחינם. ריבוי מצוות כמו "שמחו באדון" (פיל' ג' 1), "אל תדאגו לשום דבר" (ד' 6) וכדומה מצביע על חשיבותה של השמחה ועל כך שאכן ניתן לשמוח בכל עת! למעשה אנחנו מצווים לשמוח. שאול רוצה מאוד שאחיו ואחיותיו במשיח יהיו מלאי שמחה.
שמחה בכל תנאי
ראוי לזכור את המצב שבו היה נתון שאול בעת שציווה לשמוח ולהיות אסירי תודה, ואת מצבם של מקבלי האיגרת. שאול כתב את האיגרת לפיליפים מתוך תאו בכלא ברומא. היהודים הטיחו בו האשמות שווא ובנוסף הוא גם הואשם בכך שהכריז דת חדשה שלא הייתה מקובלת על השלטונות. שאול ידע שחייו בסכנה. בכל זאת הוא לא איבד את שמחתו משום שידע בביטחון שהמשיח יתפאר, בין אם יחיה ובין אם ימות. לכן הוא אמר: "לחיות פירושו המשיח, ולמות פירושו רווח" (א' 21). הוא שמח על ההזדמנות לבשר את הבשורה כאסיר, ושמח גם משום שרבים מאחיו אזרו אומץ להפיץ את הבשורה דווקא כתוצאה ממאסרו.
שאול, האסיר, אשר לא ידע מה צופן גורלו, בכל זאת מצא שפע סיבות להודות לאלוהים ולשמוח.
המאמינים בפיליפי, שאליהם נשלחה האיגרת, עברו ניסיונות קשים. השליח עצמו, כאשר הכריז שם לראשונה את הבשורה המשיחית, קיבל יחס מחפיר מיהודי העיר, שיצאו במלחמת חורמה נגד המשיחיים. היו להם יריבים תקיפים, הם סבלו מהתנגדות ונרדפו. ובכל זאת שאול מורה להם: "שמחו!".
אין ספק, אם כן, שהעובדה ששאול האסיר חוזר ואומר לאנשים הרדופים "שמחו" מצביעה על כך שהכרת תודה ושמחה הן זכות נעלה וחובתו של כל מאמין.
כפיות טובה
כפיות טובה ונרגנות הן חטאים נגד אלוהים. אנחנו שוכחים בקלות את כל הטוב שקיים בחיינו ומתמקדים בקשיים. אנחנו שוכחים את השמחות וחושבים רק על הדאגות, שוכחים להכיר תודה ולא חדלים להתלונן.
שור שמוצא בשדה עשב טרי אינו חושב על דבר מלבד ההנאה שהוא מפיק ממזונו הטעים. לפעמים אנחנו נוהגים בצורה דומה. אנחנו נהנים מהברכות ומההנאות הפזורות לאורך נתיב חיינו, אך איננו עוצרים לרגע לחשוב על מי שהעניק לנו בנדיבות את כל אלה. אנחנו פשוט כפויי טובה.
כאשר צצים בעיות וסבל, אכזבות וחרדות וקשיים, אנחנו ממהרים למאוס בחיינו. מהר מאוד אנחנו מתלוננים על מר גורלנו ומאשימים את מי שברא אותנו.
האין זה מצער ואף מביש שלעתים קרובות איננו מודים לאלוהים על ברכותיו הרבות מספור אך מתלוננים בפניו על העוולות שהבאנו על עצמנו? ניתן לצפות להתנהגות כזאת מאלה שאינם מכירים את בוראם המרעיף עליהם ברכות, אך כמה מצער שגם אנחנו, ילדי אלוהים ונוחלי מלכותו, איננו מודים לו על ברכותיו הרבות.
אנו, המאמינים, בדרך כלל רוצים להודות ואכן מודים לאלוהים על טובו וחסדו כלפינו, ובכל זאת, קל לנו להיכשל בניסיונות הקטנים של החיים, להתלונן ולהתרגז. אנחנו שוכחים שעלינו להודות לאלוהים גם בעת ניסיון, כי גם אז יש לנו יותר סיבות לשמוח מאשר להתעצב. אלוהים ציווה שנשמח בכל עת. כשאנחנו ניצבים בפני ניסיונות עלינו להתפלל, לשנות את גישתנו ולשלוט ברגשות שלנו. הבה נזכור את ברכותיו הרבות של אלוהים ונישמר פן נאמר: "הקושי הזה הורס את כל אושרי ושמחתי". אל נא נסיט את עינינו מהדברים הטובים ונתמקד רק בצרות שלנו, בפחד ובדאגה.
הדאגות וההתמקדות בקשיים מרחיקים אותנו מהכרת תודה לאלוהים. עלינו להשתנות! למרות הצרות שעוברות עלינו, ראוי שנודה לאלוהים ונמשיך לראות את שפע הברכות שהוא מרעיף עלינו בחסדו. "שמחו באדון בכל עת!". הבה נודה לאלוהים על כל ההנאות והמתנות שהוא מעניק לנו, שהן עדות לטוב לבו ולנדיבותו כלפינו.
הברכות היום יומיות
האם אנחנו מעריכים את הברכות היום יומיות שאנחנו נהנים מהן? האם אנחנו רואים בהן מתנות מאלוהים? האם אנחנו באמת מודים לו מעומק לבנו או שחלילה מילות התודה שלנו הן מן השפה ולחוץ? אני מניח שישנן משפחות קשות יום שמודות לאלוהים על המזון המועט שעל השולחן אבל בלבם של בני הבית אין הכרת תודה אלא דווקא טרוניות. בהחלט ראוי להתפלל ולהודות לאלוהים לפני הארוחה, אבל לתפילה זו אין כל ערך אם אינה נובעת מעומק הלב. האם זה לא קורה לנו לעתים קרובות? ומה קורה בשעת סבל? האם ברגעים קשים אנחנו מסוגלים לזכור את טובו של אלוהים ולהודות לו עליו?
עלינו לטפח גישה של הכרת תודה לאלוהים. אנחנו אומרים לא פעם לילדינו לא להתלונן על מה שקיבלו, לשמוח בחלקם, שזה יכול היה להיות גרוע יותר, ושהם קיבלו יותר ממה שמגיע להם. כך גם אתנו, עלינו לזכור תמיד שהברכות שלהן זכינו גדולות לאין ערוך מהקשיים בחיינו.
הברכות שמהן אנו נהנים כאן, עלי אדמות, גדולות מהקשיים ובכל זאת הן כאין וכאפס לעומת השמחה הגדולה שמצפה לנו כשנגיע למלכות האלוהים. הברכות מהן אנו נהנים בהווה הן רק טעימה ראשונה מאותה שמחה אין סופית שמצפה לנו.
גאווה רוחנית
כאשר המאמין נקרא לשמוח בברכותיו הוא עלול לפתח "גאווה רוחנית". הפרוש אשר הודה לאלוהים על שאינו דומה לאדם שעמד על ידו הונע על ידי גאווה וחטא. הרי איש מאתנו אינו ראוי לחסדיו של אלוהים. צדקתנו ניתנה לנו במתנה והיא צדקתו של המשיח, לא שלנו. כל עוד נזכור זאת לא נתגאה ונתנשא כאילו שאנחנו טובים במשהו מאחרים. הרי כל הטוב שיש בנו מקורו מאלוהים. עלינו להודות לאלוהים על כל מתנה שנתן לנו ואל לנו להתגאות כאילו מקורן בנו. הכרת התודה צריכה לעורר בנו צניעות וענווה ולא גאווה.
המאמין שמח במה שאלוהים עשה בחייו ומודה לו על כך . בדרך כלל הגאוותנים הם דווקא האנשים שיש להם פחות במה להתגאות מלאחרים. הדבר נכון בכל תחום וגם בתחום הרוחני. מאמין אמִתי לא יתגאה משום שענווה והכרת תודה הן מאבני היסוד של האמונה המשיחית. הרי כתוב, "גילו ברעדה"!
שמחה בה'
שאול מדבר על שמחה רוחנית, והברכות שעליהן מדובר הן ברכות רוחניות. ישנן סיבות רבות מדוע ראוי שהמאמינים המשיחיים ישמחו בה'. להלן כמה מהן:
א. שמחו מפני שאתם מודעים לחטאיכם
עלינו לשמוח משום שכעת אנחנו מודעים לטבע החוטא שלנו. טוב לו לאדם להיות ער למצבו משום שאז הוא יודע מה עליו לתקן. אדם שמוצא עצמו בסכנה יחפש את דרך המוצא. מי שיודע שהוא חולה ילך לרופא ויבקש טיפול שיעזור לו להתגבר על מחלתו. אם אדם יודע שהוא חוטא, הדבר מעיד על כך שהוא מבין, לפחות במידת מה, מהו חטא ומהי קדושה. חוטא שמודע לחטאיו סביר שיחפש ישועה והיטהרות.
סופר חכם אמר פעם שאין מרגישים את כובד משקלו של דלי מלא במים כל עוד הוא שקוע בתוך הבאר, אבל חשים היטב במשקלו ברגע שהוא מגיח מעל פני המים. אדם שמסוגל לחוש במשקל חטאו הוא אדם שאינו שקוע עוד בחטא אלא נמצא בדרכו החוצה ממנו.
מצער לחשוב שרבים מאתנו, המשיחיים, סבורים שאיננו חוטאים עוד. אנחנו נהנים מהשפע שאלוהים מעניק לנו מבלי לעצור ולהודות לו. איננו מתייחסים אליו ביראה ולכן אנחנו גורמים לו צער רב. בכך אנחנו צוברים לעצמנו זעם ליום זעם ולא חושבים אפילו לרגע על משמעות הדבר.
זה מוזר משום שכשמדובר בתחום הגופני אנחנו נוהגים ביתר מודעות ולכן גם ביתר אחריות. כשמישהו חולה במחלה קשה הוא בדרך כלל מודע למצבו ואפילו מתכונן ליום מותו. מי שראייתו לקויה לא ייצא למסע הרפתקני ומסוכן. אבל לעתים קרובות אנחנו, החוטאים, מתעלמים באדישות מחטאינו ומתוצאותיהם. אנחנו עומדים על קרקע חלקלקה על שפת התהום כשמתחת לרגלינו בוקעות תימרות עשן ואיננו מודעים כלל למקום המסוכן שבו אנחנו ניצבים, או שאנחנו מתעלמים ממנו בכוונה תחילה. לכן, אם אנחנו מודעים לחטא שלנו ואיננו מקשים את לבנו – עלינו לשמוח!
ב. שמחו אם יש לכם תקווה נצחית
יש לנו סיבה טובה לשמוח! האם אנחנו שמחים על האמונה במשיח, ההתחברות עם אלוהים והתקווה לנצח? אנחנו מאמינים במשיח! מצאנו את זה אשר עליו דיברו משה והנביאים! מצאנו את האחד והיחיד שאת חוליינו נשא ואת מכאובינו סבל ושאלוהים הגביהו כך שלפניו תכרע כל ברך. מרחנו את דם השה על משקוף דלתנו ומלאך המוות פסח מעלינו. ברחנו לעיר מקלט והמשמיד אינו יכול לפגוע בנו. הבאנו לישוע את שטר החוב על חטאינו והוא שילם אותו עד תום כשמסר את נפשו על הצלב. אם אנו מאמינים במושיע, אם ישוע הוא שלנו ואנו שלו, יש לנו סיבה לשמוח, להכיר תודה ולאהוב את אלוהים.
השליחים אמרו לישוע בפליאה על הברכות שהעניק להם: "אדוננו, אפילו השדים נכנעים לנו בשמך", והוא השיב: "שמחו על כך ששמותיכם נכתבו בשמים" (לוקס י' 17, 20). השמות שלנו כתובים בכל מיני מקומות פה בארץ, אבל אין לכך משמעות רבה. אנשים שהיה להם שם טוב או רע נעלמו כלא היו. אבל מי ששמו רשום בשמים בספר החיים של השה, ראוי שישמח כי מובטחים לו חיי עולם!
ג. שמחו על קרבתכם לאלוהים
קרבה לאלוהים היא עילה לשמחה אמתית ויום יומית. ביכולתנו לאכול מדי יום מהלחם השמימי ולשתות ממעיין הישועה. אנחנו יכולים לקרוא מדי יום בדברו הטוב והקדוש של אלוהים, לצעוד במשעולי החיים לצד אחינו לאמונה, לשמוע את בשורת המשיח ולהשמיעה לאחרים. אנחנו יכולים לשיר ולהלל את מושיענו האדיר. כל אלה הם ביטוי לקרבה של אלוהים אלינו ויש בהם סיבה מצוינת לשמוח ולהתמיד בשמחה.
הקרבה שלנו לאלוהים מתבטאת בכך שכעת אנחנו יכולים לקרוא לו "אבא, אבינו". הוא טיהר אותנו, החוטאים, שחרר אותנו מגזר דין מוות ואפילו כשאנחנו חוטאים הוא עדיין אבינו השמימי שאימץ אותנו לבנים והבטיח לאהוב אותנו.
כאשר אנחנו רעבים וצמאים לצדק אנחנו פונים אליו בידיעה שהוא ישליט בבוא היום צדק בעולם כולו. כאשר אנחנו חשים חולשה, אנו שואבים כוח ממנו. אנחנו יכולים לשפוך לפניו את לבנו, את דאגותינו, את מאוויינו. אנחנו יכולים לבוא לפניו בכל עת, להתוודות על כל חטא ולבקש סליחה דרך מושיענו, והוא הבטיח שיסלח לנו. אנחנו יכולים להתחנן בפניו עבור אהובינו שאינם מכירים אותו. התפילה היא ביטוי יפה לקרבה בינינו ולכן היא משמחת אותנו כל כך.
ד. שמחו כי השינוי גדול והתקווה נצחית
השינוי הגדול בחיינו הוא מקור נוסף לשמחה עילאית.
חל בחיינו שינוי עצום. אנחנו חוטאים טמאים, אויביו של אלוהים, שהפכו בחסדו לבני ביתו האהובים. אנחנו, שצעדנו בגיא צלמוות, נעבור ברחובות הזהב של ירושלים החדשה. אלה שגנחו במחלתם ונאנחו בצערם, אלה שנמקו בכאבם ונשאו ייסורי מוות, יעברו למשכן המבורך שבו לא יהיו עוד מחלות, צער, כאב ומוות.
"שמחו באדון בכל עת"
אדם שהתנסה בשמחה הזו ישמח תמיד! אבינו שבשמים מאפשר לנו לחוות את טוב לבו כבר כאן, בעולם הזה, כדי שנבין מעט אודות השמחה הערוכה לפנינו במלכותו. התקווה הזו מסייעת לנו לשמור את נפשנו מחטא.
עלינו לספר לכל אדם על האהבה הגדולה של אלוהים. אהבתו גדולה אפילו מאהבת אם לבניה. מי שמבין זאת יהיה אסיר תודה לאלוהים וישמח בכל עת!
