יש מספר קטעים בברית החדשה המצביעים על האפשרות להיות מנודה מן המשיח. שאול למעשה היה כמעט מוכן להיות מנודה מן המשיח עבור עם ישראל.
גָּדוֹל צַעֲרִי וְלִבִּי דּוֹאֵב תָּמִיד, עַד כִּי הָיִיתִי מוּכָן לִהְיוֹת מְנֻדֶּה מִן הַמָּשִׁיחַ לְמַעַן אַחַי, שֶׁהֵם בְּנֵי עַמִּי, עַצְמִי וּבְשָׂרִי (רומים ט 3).
שאול מזהיר במקומות אחרים,
מִי שֶׁאֵינֶנּוּ אוֹהֵב אֶת הָאָדוֹן, חֵרֶם יִהְיֶה מָרָנָא תָא!!! (הראשונה לקורינתים טז 23).
אַךְ אִם מִישֶׁהוּ, אֲפִלּוּ אֲנַחְנוּ אוֹ מַלְאָךְ מִן הַשָּׁמַיִם, יְבַשֵּׂר לָכֶם בְּשׂוֹרָה שׁוֹנָה מִזּוֹ שֶׁבִּשַּׂרְנוּ לָכֶם, חֵרֶם יִהְיֶה! (גלטים א 8)
האם מדובר בפסוקים שמצביעים על כך שמאמינים ייכולים לאבד את ישועתם? או שמדובר אלו באנשים שהצהירו על עצמם כמאמינים אך מעשיהם ואופיים הוכיחו שהם היו מתחזים, ושלכן הם בדרכם לאגם האש אלא אם כן הם יחזרו בתשובה?
המילה ביוונית
הפועל של המילה "חרם" או "נידוי" הוא anathematizō והוא מופיע ארבע פעמים בברית החדשה, והוא לעולם לא מתייחס להרשעה הנצחית באגם האש (מרקוס יד 71; מעשי השליחים כג 12; 14, 21). הנתון הזה אמור להאט אותנו מלפרש את המילה המקורית (ביוונית anathema), כניתוק נצחי או הרשעה נצחית. כאשר משהו מוחרם, או שהוא מוקדש לאלוהים במובן החיובי (מנחה) או שבמובן השלילי; כהתייחסות לחורבן או נידוי מהקהילה (עזרא י 8).
המילה "חרם" מופיעה עשרים ושתיים פעמים בתנ"ך1 והפועל של המילה מופיע חמישים פעמים2. המשמעות השכיחה של המילה היא "להיות מיועד להרס". אם מילה זו לעולם לא מופיעה בשום מקום בכתבי הקודש במשמעות של ניתוק נצחי מאלוהים, לא ברור למה יש כאלו המפרשים את הפסוקים לעיל (גלטים א 8; רומים ט 3; הראשונה לקורינתים טז 23) כאילו הם מדברים על הרשעה נצחית באגם האש. הראיות הלקסיקליות מצביעות על כך שהמשמעות היא "להיות מיועד לחורבן פיזי" או "נידוי קהילתי" ולא "הרשעה נצחית באגם האש".
הנידוי ברומים ט 3
אז מה לגבי רומים ט 3? כתוב כאן ששאול היה מוכן להיות מנודה מן המשיח, לא מהקהילה:
עַד כִּי הָיִיתִי מוּכָן לִהְיוֹת מְנֻדֶּה מִן הַמָּשִׁיחַ לְמַעַן אַחַי, שֶׁהֵם בְּנֵי עַמִּי, עַצְמִי וּבְשָׂרִי (רומים ט 3).
לכן, לפני שנדון לגבי המשמעות של המילה בראשונה אל הקורינתים טז 23 ובאל הגלטים א 8, עלינו להסביר את אל הרומים ט 3. מאחר והמילה הזו מקושרת למשיח (מְנֻדֶּה מִן הַמָּשִׁיחַ), יש שטוענים שהכוונה כאן היא ניתוק נצחי מהמשיח.3
לעומת זאת, לאור השימושים האחרים בתנ"ך ובברית החדשה, הפרשנות הזו היא פזיזה מדי. ואם המילה הזו איננה מתייחסת לניתוק נצחי ברומים ט 3, אז היא גם לא מתייחסת לכך בראשונה לקורינתים טז 23 ובגלטים א 8. לאור הנתונים הלקסיקליים, קיימות שתי אפשרויות אחרות למילה anathema ברומים ט 3. או שהיא עשויה להתייחס לנידוי קהילתי, או שהמשמעות היא ששאול היה מוכן שהמשיח ייקח את חייו הפיזיים, עלי אדמות, כדי שעם ישראל ימלט מהאסון עמו הוא היה קרוב להתמודד.
כעת נשארנו עם הביטוי מִן הַמָּשִׁיחַ. הנטייה הראשונית של כולם היא להניח שהביטוי מתייחס לניתוק נצחי ממנו, ואז לפרש את המילה "נידוי" על הבסיס הזה. לעומת זאת, עלינו לאמץ את הפרשנות הזו רק אם אנו קודם כל הראנו שהמשמעות של "חורבן פיזי" לא תואמת להקשר של איגרת אל הרומים. כפי שתכף נראה, המשמעות הזו מתאימה מאוד להקשר של האיגרת.
מה זה אומר להיות "מנודה מן המשיח"? עלינו קודם כל לשאול מהי משמעות המילה מִן. מילת היחס היוונית, apo, יכולה להתייחס לניתוק או למקור4. אם הכוונה היא ניתוק, אז הטקסט מדבר על סוג מסויים של ניתוק מהמשיח. זה יכול להתייחס לדברים נוספים מלבד ההרשעה הנצחית, כמו ניתוק משירות עבורו או ניתוק מההתחברות עמו5. אך אם הכוונה היא למקור (כפי שזה מופיע בראשונה לטימותיאוס א 2; השנייה לטימותיאוס א 2; טיטוס א 4), אז המחשבה של שאול היא שהוא מוכן לקבל את ה-anathema מהמשיח (מה שכולל בתוכו את הרעיון של נידוי). מילת הקישור היוונית (apo) שבאה לפני "המשיח" או "אלוהים" מופיעה במקומות אחרים,
אַתֶּם הַמְבַקְשִׁים לְהִצָּדֵק בַּתּוֹרָה נֻתַּקְתֶּם מִן הַמָּשִׁיחַ, נִשְׁמַטְתֶּם מִן הַחֶסֶד.
במקום להיות "מנודה" (anathema), שאול משתמש כאן במילה "נותקתם" (ביוונית, katargeō). אחת המשמעויות של המילה הזו היא "להיות בלתי פורה"6. הפסוק מדבר על ניתוק מההתחברות עם המשיח ומהיעילות בחיים המשיחיים. המאמינים הגלטים נפלו מהחסד כדרך חיים אל תוך הלך רוח לגליסטי. יכול מאוד להיות ששאול חושב על ניתוק מהשירות ומההתחברות עם המשיח, או על מוות פיזי, ברומים ט 3.
כדי להבין את המשמעות של הקטע, עלינו לבחון את הסצינה המקבילה שמופיעה בשמות פרק לב; שם, משה מבקש מאלוהים שימחה אותו מהספר שבידיו. משה התחנן מאלוהים, כפי ששאול עשה, שייקח את חייו הפיזיים כקרבן על חטאי עמו (שמות לב 30-32).
וַיְהִי מִמָּחֳרָת וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל-הָעָם אַתֶּם חֲטָאתֶם חֲטָאָה גְדֹלָה וְעַתָּה אֶעֱלֶה אֶל-יְהוָה אוּלַי אֲכַפְּרָה בְּעַד חַטַּאתְכֶם; וַיָּשָׁב מֹשֶׁה אֶל-יְהוָה וַיֹּאמַר אָנָּא חָטָא הָעָם הַזֶּה חֲטָאָה גְדֹלָה וַיַּעֲשׂוּ לָהֶם אֱלֹהֵי זָהָב; וְעַתָּה אִם-תִּשָּׂא חַטָּאתָם וְאִם-אַיִן מְחֵנִי נָא מִסִּפְרְךָ אֲשֶׁר כָּתָבְתָּ. וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל-מֹשֶׁה מִי אֲשֶׁר חָטָא-לִי אֶמְחֶנּוּ מִסִּפְרִי;וְעַתָּה לֵךְ נְחֵה אֶת-הָעָם אֶל אֲשֶׁר-דִּבַּרְתִּי לָךְ הִנֵּה מַלְאָכִי יֵלֵךְ לְפָנֶיךָ וּבְיוֹם פָּקְדִי וּפָקַדְתִּי עֲלֵהֶם חַטָּאתָם (שמות לב 30-34).
להימחה מספרו של אלוהים משמע לחוות מוות פיזי, לא הרשעה נצחית7. יש הטוענים שמדובר בספר החיים שמופיע בהתגלות כ 15 והתגלות כא 27 שמכיל את שמות הנושעים, אך יותר סביר שמדובר במשהו הדומה למפקד אוכלוסין. אין שום קשר בין הביטוי הזה לספר החיים בברית החדשה.
דורהם מסביר, "משה מבקש מאלוהים לסלוח לעם ישראל או למחוק אותו מהספר שאלוהים כתב, שמתייחס ככל הנראה לכל אלו שנאמנים לאלוהים ולכן ראויים לברכה מיוחדת (תהלים סט 29; ישעיהו ד 3; יחזקאל יג 9).8 משה ככל הנראה היה מוכן למות מוות מוקדם (אך לא להתנתק מאלוהים לנצח באג האש)9. אם מוכנותו של משה עומדת מאחורי ההתפרצות הרגשית של שאול, אז שאול אומר שהוא מוכן שהמשיח יקח את חייו הפיזיים (לקבל anathema מן המשיח) כתחליף או למשפט שחיכה לעם ישראל.
משה הציע את חייו כתחליף או קורבן עבור עם ישראל (שמות לב 31) כך שעם ישראל לא יחווה משפט לאומי וזמני. הקורבן הזה לא מתייחס לישועה פרטית מההרשעה הנצחית. אלא שמדובר על ישועה של עם מאסון שאלוהים איים להביא על עם ישראל בגלל שהם עבדו אלילים. באותה צורה, שאול הציע את חייו כתחליף לעמו כדי שהעם לא יחווה את ההשלכות של דחיית המשיח.
עמים לא הולכים לאגם האש, אלא אנשים הולכים. כמו משה, שאול מציע את חייו כדי להציל את עם ישראל מחורבן לאומי. מה היה טבע החורבן של עם ישראל? אם שאול אומר שהוא מוכן לחוות מוות פיזי כדי להציל את עם ישראל, אז עלינו לקחת בחשבון שיכול להיות הוא חשב על חורבן זהה שהיה עתיד להגיע על העם, איזשהו חורבן זמני ולא נצחי.
הפרשן תומאס שריינר מכיר בעובדה שפס' 3 לא מפרט על טבע החורבן.10 ואז הוא טוען שהמושגים שמופיעים בהקשר כגון בְּנֵי אֵל, בְּחִירָה, קְרִיאָתוֹ וכו', מוכיחים שהנושא הוא ישועה פרטית מניתוק נצחי מאלוהים.11 לכן, הגורל ממנו שאול רוצה להציל את עם ישראל, על פי שריינר, הוא ניתוק נצחי של יהודים מאלוהים. ההיגיון הוא שאם המושגים הללו מדברים על ישועה פרטית מניתוק נצחי במקומות אחרים בכתביו של שאול, אז הם גם מדברים על כך בהקשר של רומים ט.
המסקנה הזו היא דוגמה לכשל פרשני שנקרא "העברת זהות בלתי מוצדקת" (illegitimate identity transfer). מה זה הכשל הזה? מדובר בכשל שבו מעבירים השלכות מהקשר מסויים של שימוש במילה מסויימת אל תוך הערך הסמנטי של המילה. לעומת זאת, ברומים ט, ההקשר מדבר על עמים, לא יחידים. "בני אל" וה"קריאה" בפרק הזה לא מתייחסים למאמינים, אלא לבני ישראל. מדובר על יחסים תאוקרטיים, יחסי בריתות, ולא יחסים של אלוהים לאלו שנולדו מחדש. הבחירה ברומים ט היא בחירה לאומית לתפקיד לא בחירה ביחידים לישועת עולמים (רומים יא 28 מגדיר את סוג הבחירה שעליו מדובר מפרק ט-יא, מדובר על בחירה לאומית לשם תפקיד ותכלית, לא לשם חיי עולם).
ההקשר מכריח אותנו להאמין שמדובר על ישועה לאומית מסוג מסויים של אסון זמני. הפסוק שנוהגים לצטט כדי להוכיח שמדובר בישועה פרטית הוא רומים ט 11, וְרַב יַעֲבֹד צָעִיר, פסוק שמצוטט מבראשית כה 23, שאומר, וַיֹּאמֶר יְהוָה לָהּ שְׁנֵי גֹיִים בְּבִטְנֵךְ וּשְׁנֵי לְאֻמִּים מִמֵּעַיִךְ יִפָּרֵדוּ וּלְאֹם מִלְאֹם יֶאֱמָץ וְרַב יַעֲבֹד צָעִיר. יעקב ועשו מייצגים שני עמים ולא שני יחידים שנבחרו ליעד נצחי (ישועה או הרשעה). לאחר מותו של יעקב, המושג "יעקב" תמיד התייחס לעם ישראל.
בפס' 11 שאול אומר שבחירתו של אלוהים (ביעקב) הייתה על בסיס קריאתו ולא על בסיס מעשים. מהי התכלית הזו? כְּדֵי שֶׁתִּכּוֹן תָּכְנִית אֱלֹהִים הַמֻּשְׁתֶּתֶת עַל בְּחִירָה (רומים ט 12), אין לכך שום קשר לישועה או להרשעה כלל. אלא שזה התייחס לשושלת שממנה יגיע המשיח (מאברהם-יצחק-יעקב).
על איזו ישועה שאול דיבר? שאול היה מלא בצער משום שעם ישראל, אותו ה"דור" (מתי כד 34), איבד את זכותו להשתתף בישועה המשיחית, כלומר, בזכות למלוך ולרשת את המלכות, המובטחת בתנ"ך על ידי הנביאים. כתוצאה מכך, הם התמודדו עם משפט לאומי אותו ניבא יוחנן המטביל (מתי ג 10) וישוע (לוקס יג 34; כא 23; כג 28), כלומר, חורבן העיר ובית המקדש על ידי הרומאים12. ישוע קילל באופן מפורש את הדור ההוא, וניבא שסופו הוא חורבן, ועל כך מדבר שאול ברומים ט-יא.
שריינר מצביע על רומים י 1 כהוכחה הסופית שלו לכך שהנושא הוא ישועה פרטית מהרשעה נצחית. שאול אומר, אַחַי, מִשְׁאֶלֶת לִבִּי וּתְפִלָּתִי לֵאלֹהִים — שֶׁיִּוָּשְׁעוּ. (רומים י 1). שריינר צודק לחלוטין כשהוא אומר "יש לנו ראיות חזקות לכך ששאול חושב על הישועה המשיחית של עם ישראל לאורך רומים ט-יא.13 אך עלינו לשאול, ישועה של מי (יחידים או עם) וממה (אסון זמני או הרשעה נצחית)?
ההקשר מצביע על כך שמדובר בישועה לאומית מאסון זמני. אנו מוצדקים לחשוב כך על בסיס הציטוטים של שאול מהתנך ובשימוש של המילה "ישועה". הוא מצטט את ישעיהו י 22-23, ברומים ט 27 ומיישם את העיקרון של הישועה של השארית מהפלישה האשורית בשנת 722 לפני הספירה על השארית הזקוקה לישועה במאה הראשונה.
ה"ישועה" עבור ישראל במובן הזה איננה מתייחסת לישועה פרטית מניתוק נצחי, אלא לישועה לאומית מחורבן זמני עקב דחיית המשיח. מדובר על ישועה לאומית, לא של יחידים. כאשר שאול מתייחס ל"ישועה" ברומים י 13, הוא מצטט את יואל ג 5, שֶׁכֵּן "כֹּל אֲשֶׁר-יִקְרָא בְּשֵׁם יהוה יִמָּלֵט." ימלט ממה? בהקשר של יואל מדובר על ישועה מהצבאות הסובבים. אם עם ישראל היה חוזר בתשובה ומקבל את המשיח שהוא דקר, ומודה בפיו שהוא האדון, הוא היה ניצל מהצבאות הרומאים.
שאול ממשיך את הנושא של המשפט הקרב ברומים יא. שם, שאול מדבר על כך שעם ישראל נכרת מעץ הזית. עץ הזית הוא לא מטאפורה לישועה פרטית. אלא, הוא מתייחס לברית אברהם, לברכות הכלולות בה, שם נעלה, עם ומלכות לעם. שוב, מדובר על כריתה לאומית. זה ה"חרם" שאיתו התמודד עם ישראל.
כהוכחה לכך שמדובר על משפט לאומי ולא פרטי, שאול ממשיך ואומר שהגואל יבוא מציון וכָךְ כָּל יִשְׂרָאֵל יִוָּשַׁע, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב: "וּבָא מִצִּיּוֹן גּוֹאֵל וְיָשִׁיב פֶּשַׁע בְּיַעֲקֹב (רומים יא 26). החטא שלח את העם לגלות, והסרת החטא תחזיר את העם חזרה. לא כל יהודי יוושע במובן האישי מהרשעה נצחי, אך ישראל כעם, יוושע לאומית, הוא ישוב מהגלות, ויהנה מהברכות הכלולות בברית דוד (שלום, הרמוניה, מלוכה ושפע).
לכן, כששאול אומר, עַד כִּי הָיִיתִי מוּכָן לִהְיוֹת מְנֻדֶּה מִן הַמָּשִׁיחַ לְמַעַן אַחַי, אפשר לפרש זאת כך,
"הלוואי והמשיח היה לוקח את חיי לטובת עמי כדי שהם לא יחוו מוות פיזי וחורבן לאומי".
כפי שישוע אמר, אֵין אַהֲבָה גְּדוֹלָה מֵאַהֲבָתוֹ שֶׁל הַנּוֹתֵן אֶת נַפְשׁוֹ בְּעַד יְדִידָיו (יוחנן טו 13).
החרם בראשונה לקורינתים טז 23
ההבנה שהמילה "חרם" או "נידוי" לא מתייחסת להרשעה הנצחית תשפיע על ההבנה שלנו אודות הראשונה לקרינתים טז 23 וגלטים א 18. בראשונה לקורינתים טז 23 נאמר,
מִי שֶׁאֵינֶנּוּ אוֹהֵב אֶת הָאָדוֹן, חֵרֶם (anathema) יִהְיֶה.
מה זה אומר "לאהוב את האדון"? האם מדובר בתיאור של כל הנושעים? האם נושעים מסוגלים לא לאהוב את האדון?
לאורך האיגרת הראשונה אל הקורינתים, שאול כותב למאמינים ומוכיח אותם על חוסר אהבתם כלפי האדון. במקום להתהלך בציות למשיח, הם התהלכו כאנשים לא מאמינים. ישוע אמר,
אִם תִּשְׁמְרוּ אֶת מִצְווֹתַי תַּעֲמְדוּ בְּאַהֲבָתִי, כְּשֵׁם שֶׁאֲנִי שָׁמַרְתִּי אֶת מִצְווֹת אָבִי וַהֲרֵינִי עוֹמֵד בְּאַהֲבָתוֹ. (יוחנן טו 10).
יְדִידַי אַתֶּם — אִם תַּעֲשׂוּ אֶת אֲשֶׁר אֲנִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם. (יוחנן טו 14).
הקורינתים לא צייתו, לכן הם לא עמדו באהבתו, הם לא היו "ידידיו". לא כל המאמינים אוהבים את אלוהים. אחרת, ישוע לא היה מצווה עלינו זאת (יוחנן יד:21; כא:15-17).
כמשיחיים, אנו יכולים לאהוב את אלוהים משום שחווינו את חסדו (הראשונה ליוחנן ד:19). אך למרבה הצער, אנו גם יכולים לעתים לזנוח את האהבה שלנו כלפי אלוהים כפי שאנו יכולים לזנוח את אהבתנו לאחרים. במצב שכזה, אנו נמצאים תחת קללתו של אלוהים במקום תחת ברכתו בחיים הללו.
התאולוג קית' קרל מסכם יפה,
"בהתבסס על הראיות הלקסיקליות, המילה anathema, כפי שהיא שומשה, לעולם לא התייחסה להרשעה הנצחית. לכן, סביר להניח שלא ניתן להכניס את המשמעות הזאת אל תוך הראשונה אל הקורינתים טז 23 והאיגרת את הגלטים א 8. יש לנו שתי אפשרויות, או שהכוונה למוות פיזי, כלומר (הראשונה אל הקורינתים ה 5, לְאָבְדָן הַגּוּף) או נידוי קהילתי.
פעמים רבות, שאול קרא למאמינים להפריד את עצמם ממאמינים שלא מצייתים בקרבם. לדוגמה הוא מצווה על התסלוניקים לא להתחבר עם מאמינים שמסרבים לעבוד (השנייה לתסלוניקים ג 14-15); מאמין שנואף אמור להיות מנודה מהקהילה (הראשונה אל הקורינתים ה 2); על המאמינים להתרחק ממאמינים שגורמים לפילוגים (טיטוס ג 10-11); להתרחק מאלו שגורמים למריבות וכאלה שמתעים אחרים (רומים טז 17-18); ושני מאמינים שנשברה ספינת אמונתם, נמסרו לשטן כדי שילמדו שלא לגדף (הראשונה לטימותיאוס א 20)"14
סיכום
הראשונה לקורינתים טז 23 וגלטים א 8 ככל הנראה מהדהדים את הברכות והקללות שהוצגו לפני עם ישראל כרקע מחשבתי (דברים כח-ל). בפרקים הללו הם מוזהרים לגבי הקללות שיבואו עליהם אם הם לא יצייתו לאחר כניסתם לארץ המובטחת. כל ההשלכות הללו מתייחסות לסוג מסוים של משפט זמני, לא נצחי.
את ההשלכות הללו ניתן לסכם בתור: תבוסה, מחלות,שממון, גלות ומוות. אלו הן ההשלכות לחוסר הציות של עם ישראל. הרשעה נצחית לא קיימת ברשימה הזו. אין שום סיבה לקסיקלית לטעון שהמילה anathema מתייחסת להרשעה הנצחית. ההבנה הזו מוסקת רק מרומים ט 3, שם שאול בכלל ככל הנראה מבקש שהמשיח ייקח את חייו, ממש כמו משה, כדי שהעם ינצל ממשפט או אסון לאומי. להיות "מוחרם" בגלטים א 8 או בראשונה אל הקורינתים טז 23 משמע לחוות סוג מסויים של משפט זמני, שכולל ניתוק מההתחברות עם המשיח, ומההתחברות עם מאמינים אחרים, כמו בעזרא י 8.
המאמר תורגם מפרק 58 מתוך ספרו של ג'ודי דילו (Final Destiny).
הערות:
1. שמות כב 19; ויקרא כז 28, 29; במדבר כא 2; דברים ב 34; ז 2; יג 6; כ 17; יהושע י 28; יא 11, 12, 20, 21; שמואל א טו 3, 8, 9, 15, 18, 20; מלכים א ט 21; מלכים ב יט 11; דברי הימים א' ד 41; דברי הימים ב כ 23; לב 14; ישעיהו לד 2; לז 11; ירמיהו כה 9; נ 21, 26; נא 3; דניאל יא 44.
2. לדוגמה, שמות כב 19; ויקרא כז 28, 29; במדבר כא 2, 3; דברים ב 34; ז 2; יג 6; כ 17; יהושע י 28; יא 11, 12, 20, 21; שמואל א טו 3, 8, 9, 15, 18, 20; מלכים א ט 21; מלכים ב יט 11; דברי הימים א ד 41;דברי הימים ב כ 23; לב 14; ישעיהו לד 2; לז 11; ירמיהו כה 9; נ 21, 26; נא 3; דניאל יא 44.
3. לדוגמה, Schreiner, Romans, 480.
4. BDAG, 105, לדוגמה, אוֹת מִן (apo) הַשָּׁמַיִם (מרקוס ח 11).
5. לדוגמה הגלטים נפלו מהחסד (כלומר מדרך החיים של החסד) ונותקו מן (apo) המשיח (גלטים ה 4). השריגים הבלתי פוריים ביוחנן טו נותקו מההתחברות עמו.
6. BDAG, 525
7. ביטוי זה מתייחס לחיים הפיזיים, תהלים סט 29 שם יִמָּחוּ מִסֵּפֶר חַיִּים משמעו "שימותו". ראו להרחבה, Mounce, The Book of Revelation 96.
8. John Durham, Exodus, Word Biblical Commentary (Dallas: Word, 2002), 3:432. קיימות שש התייחסויות ל"ספר החיים" בתנ"ך. בשמות לב 32, 33; ,תהלים סט 29; ישעיהו ד 3; יחזקאל יג 9; דניאל יב 1. כל אלו מתייחסים לאלו שרשומים כחיים עלי אדמות. להימחה מספר החיים משמע למות פיזית, לא נצחית. קייסר אומר, "להימחה מספר החיים משמעו להינתק מברכתו של אלוהים, לסבול מוות פיזי בטרם עת, כפי שמשה ביקש להימחה מהספר של אלוהים- כדי שהוא ימות, במקום שעם ישראל יושמד" (שמות לב 32; תהלים סט 29). ראו See L. Kaiser, “Book of Life” in L. Kaiser, “Book of Life,” in The International Standard Bible Encyclopaedia (Grand Rapids: Wm. B. Eerdmans Publishing Co., 1939), 1:503.
9. ראו Allen P. Ross, “Genesis,” in Bible Knowledge Commentary: The Old Testament, ed. John F. Walvoord and Roy B. Zuck (Colorado Springs: Cook, 1996), 156.
10. Schreiner, Romans, 479.
11.Thomas R. Schreiner, “Corporate and Individual Election in Romans 9: A Response to Brian Abasciano,” JETS 49, no. 2 (June 2006): 371, 74.
12. כלי הזעם אותם אלוהים הכין לחורבן ברומים ט 22 מתייחסים באופן קולקטיבי לעם ישראל המתואר כ"הדור הזה", דור רע ומנאף. לא מדובר כאן על כך שאלוהים ייעד בני אדם להיות מנותקים ממנו נצחית.
13. Schreiner, “Corporate and Individual Election in Romans 9: A Response to Brian Abasciano,” 374.
14.Krell, Temporal Judgment and the Church: Paul’s Remedial Agenda in 1 Corinthians, s.v. chapter 7.
