למאמרים מקבילים בנושא: החטא – השפעתו על חיינו | תיאולוגית החטא | האם האדם מסוגל לבחור להאמין באלוהים?
מבוא
לעמדתנו לגבי רמת שחיתותו של האדם השפעה ישירה על התאולוגיה שלנו בכלל ועל תורת הישועה שלנו בפרט. היא מכינה את התשובה על שאלות כגון: איזה חלק לאדם בישועתו? מה הן יכולותיו של האדם בנוגע לשימור ישועתו? מה היה אלוהים צריך לעשות כדי להושיע את האדם?
תפקידו של מאמר זה הוא להציג את האמת על שחיתותו של האדם כפי שהיא מוצגת בכתובים. לשם כך מאמר זה:
- יתבסס על פסוקים רבים ככל האפשר.
- בעת הצורך יפרש את הפסוקים לגבי הרלוונטיות שלהם עבור הנושא שלנו.
- יסדר את הפסוקים הרבים באופן לוגי.
לתורה הזאת חשיבות גדולה ביותר עבור האמונה המשיחית: מחד, היא ממעמידה את האדם במקומו. מאידך, היא מצביעה על עומק אהבת המשיח ועל גודל מעשה הגאולה שלו. לפיכך היא מחזקת את המודעות: רק לאלוהים מגיע הכבוד!
הגדרת השחיתות המוחלטת מהכתובים
כולם מושחתים
כתבי הקודש מדגישים את העובדה שלא רק קבוצה מסוימת של אנשים (הגויים או העשירים או בעלי המעמד) הינה מושחתת. אדרבה הם מדגישים שכל בני האדם חוטאים. כך למשל שלמה מצהיר באופן כללי (דהי"ב ו' 36): כִּי אֵין אָדָם אֲשֶׁר לֹא־יֶחֱטָא. וכן ניתן למצוא את הווידוי בקהלת ז' 20: כִּי אָדָם אֵין צַדִּיק בָּאָרֶץ אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה-טּוֹב וְלֹא יֶחֱטָא.
אבל את הציטוטים הבוטים יותר ניתן למצוא ברומ' ג' 9-12, 23: וּבְכֵן, הֲטוֹבִים אָנוּ מֵאֲחֵרִים? לֹא, כְּלָל וּכְלָל לֹא; שֶׁהֲרֵי כְּבָר הוֹכַחְנוּ לְעֵיל כִּי הַיְּהוּדִים וְהַגּוֹיִם כְּאֶחָד מְשֻׁעְבָּדִים כֻּלָּם לַחֵטְא, כַּכָּתוּב: ”אֵין צַדִּיק, אֵין גַּם אֶחָד. אֵין מַשְׂכִּיל, אֵין דֹּרֵשׁ אֶת־אֱלֹהִים. הַכֹּל סָר, יַחְדָּו נֶאֱלָחוּ; אֵין עֹשֵׂה־טוֹב, אֵין גַּם־אֶחָד. […] כִּי הַכֹּל חָטְאוּ וּמְחֻסְּרֵי כְּבוֹד אֱלֹהִים הֵמָּה. כאן השליח שאול משתמש בתנ"ך (איוב ד' 17, תהל' י"ד 1-13) כדי להוכיח שכל בני מושחתים ואשמים.1 (ראה גם תהל' ק"ל 3, קמ"ג 2).
האנושות כולה נמצאת במצב זה של שחיתות; כלומר, כל בני האדם, מכל המעמדות, מכל העמים, בכל הזמנים.
כמובן שהכתובים מתארים פה ושם אנשים צדיקים (כגון נח, איוב, דניאל וכו'). אולם חשוב להבחין שהכתובים אינם באים לטעון שם שאנשים אלה צדיקים במובן המוחלט (כלומר, חסרי חטא); אדרבה אנשים אלה צדיקים באופן יחסי, הם נצדקים באמונתם (ולא בחוסר החטא שבהם), כלומר, בהשוואה לסביבתם.
כולם מושחתים מהגיל הצעיר ביותר
כבר אחרי המבול אלוהים מסביר (ברא' ח' 21): וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל-לִבּוֹ לֹא-אֹסִף לְקַלֵּל עוֹד אֶת-הָאֲדָמָה בַּעֲבוּר הָאָדָם כִּי יֵצֶר לֵב הָאָדָם רַע מִנְּעֻרָיו וְלֹא-אֹסִף עוֹד לְהַכּוֹת אֶת-כָּל-חַי כַּאֲשֶׁר עָשִׂיתִי. אמירה זו יחסית כללית, מכיוון שה"נער" הוא פשוט מאוד ההפך "לזקן" (ראה ברא' י"ט 4) ועוד לא מתייחסת לגיל מסוים. באותו אופן שלמה מסביר באופן כללי (משלי כ"ב 15): אִוֶּלֶת, קְשׁוּרָה בְלֶב-נָעַר; שֵׁבֶט מוּסָר, יַרְחִיקֶנָּה מִמֶּנּוּ.
בתהל' נ"ח 4 דוד מצהיר באופן מדויק (או ספציפי) יותר: זֹרוּ רְשָׁעִים מֵרָחֶם; תָּעוּ מִבֶּטֶן, דֹּבְרֵי כָזָב. מצב השחיתות של החיים בחטא הוא "מרחם" ו"מבטן", כלומר מהגיל הצעיר ביותר. אולם אמירה זו נכונה לא רק לגבי הרשעים, אלא במזמור נ"א 7 דוד מצהיר לגבי עצמו: הֵן-בְּעָווֹן חוֹלָלְתִּי; וּבְחֵטְא, יֶחֱמַתְנִי אִמִּי. מכיוון שדוד מביא כאן וידוי מקיף לגבי טבעו המושחת, ברור שאין בכוונתו לומר שאִמו הייתה בחטא כאשר הרתה; אדרבה הוא מצהיר שהחטא הוא מאז ומתמיד חלק מהטבע שלו.
החטא הוא לא דבר זר שנוצר בלב האדם בגיל מאוחר יותר ובניגוד לטבעו, אלא החטא מושרש בטבעו של האדם מתחילת קיומו. לפיכך גם שאול מצהיר באפס' ב' 3: וְגַם אֲנַחְנוּ כֻּלָּנוּ הָיִינוּ מְעֹרָבִים עִמָּהֶם בֶּעָבָר; עָסַקְנוּ בְּתַאֲווֹתֵינוּ הַבְּשָׂרִיּוֹת, מִלֵּאנוּ אֶת תְּשׁוּקוֹת הַגּוּף וְאֶת דַּחַף הַמַּחֲשָׁבוֹת, וְהָיִינוּ מִטִּבְעֵנוּ (φύσει) בְּנֵי זַעַם כִּשְׁאָר בְּנֵי אָדָם. על כן, המסקנה היא: האדם לא לומד לחטוא, אלא הוא חוטא מטבעו – בדיוק כפי שלא צריך ללמד ילד קטן איך להיות אנוכי, אלא ללמדו איך כן לחלוק עם אחרים את הצעצועים שלו.
כולם מושחתים באופן מוחלט מהגיל הצעיר ביותר
עולה השאלה: אילו חלקים של הטבע האנושי נגועים מהשחיתות הזאת? – יהיה זה שגוי להאמין שהטבע החומרי (גוף האדם) בלבד הוא המושחת ואילו הטבע הרוחני (נפש או רוח האדם) הוא התמים! שאול אמנם מדבר על הבשר החוטא (ה-σάρξ; רומ' ח' 3, גלט' ה' 17, ו' 8), אולם בכך אין כוונתו להגביל את החטא לבשר (כ"הטבע החומרי"). "בשר" בא לציין בהקשרים אלו את הטבע המושחת (הנפול) של האדם. אדרבה האדם בשלמותו מושחת.
כאשר אנחנו מדברים על "שחיתות מוחלטת" אין הכוונה לכך שכל אדם יהיה נורא ככל האפשר. הכוונה היא שכל תחומי הווייתו של האדם הם תחת שלטון החטא. כפי שנראה בהמשך, דבר אלוהים אינו מגביל את החטא לטבע החומרי של האדם אלא מצהיר שהווייתו השלמה של האדם מושחתת.
הלב מושחת
בברא' ו' 5 אלוהים מסביר: וַיַּרְא יְהוָה, כִּי רַבָּה רָעַת הָאָדָם בָּאָרֶץ, וְכָל-יֵצֶר מַחְשְׁבֹת לִבּוֹ, רַק רַע כָּל-הַיּוֹם. ראה גם פס' 11-12. את המצב הזה גם המבול הצליח לשנות. אנחנו יודעים זאת, מכיוון שגם אחרי המבול אלוהים אומר (ח' 21): וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל-לִבּוֹ לֹא-אֹסִף לְקַלֵּל עוֹד אֶת-הָאֲדָמָה בַּעֲבוּר הָאָדָם, כִּי יֵצֶר לֵב הָאָדָם רַע מִנְּעֻרָיו; וְלֹא-אֹסִף עוֹד לְהַכּוֹת אֶת-כָּל-חַי, כַּאֲשֶׁר עָשִׂיתִי – לפי פסוקים אלה כל אשר מחשבות לב האדם מייצרות מעיד על היותו של לב האדם מושחת. הכתוב אף מדגיש ש…
- זה הוא מצבו של האדם "כל־היום", כך שהבעיה היא לא נקודתית, אלא כרונית.
- זה הוא מצבו של האדם "מנעוריו", כלומר, מגילו הצעיר.
- מחשבות לב האדם "רק רע" כל היום.
וכן ירמ' י"ז 9 מסביר: עָקֹב הַלֵּב מִכֹּל, וְאָנֻשׁ הוּא; מִי, יֵדָעֶנּוּ. וקהלת ט' 3: זֶה רָע, בְּכֹל אֲשֶׁר-נַעֲשָׂה תַּחַת הַשֶּׁמֶשׁ–כִּי-מִקְרֶה אֶחָד, לַכֹּל; וְגַם לֵב בְּנֵי-הָאָדָם מָלֵא-רָע וְהוֹלֵלוֹת בִּלְבָבָם, בְּחַיֵּיהֶם, וְאַחֲרָיו, אֶל-הַמֵּתִים. וראה שם, ח' 11. וגם מרקוס ז' 21-23: כִּי מִבִּפְנִים, מִלֵּב בְּנֵי הָאָדָם, יוֹצְאוֹת מַחֲשָׁבוֹת רָעוֹת, זְנוּנִים, גְּנֵבוֹת, רְצִיחוֹת, נִאוּפִים, חַמְדָנוּת, רִשְׁעָה, רְמִיָּה, זִמָּה, עַיִן רָעָה, גִּדּוּף, גַּאֲוָה, אֱוִילוּת. כָּל הָרָעוֹת הָאֵלֶּה יוֹצְאוֹת מִבִּפְנִים וּמְטַמְּאוֹת אֶת הָאָדָם. ראה גם רומ' א' 21, 24. לכן על האדם להיזהר שלא לבטוח בליבו (משלי כ"ח 26).
חשוב לזכור, שבתנ"ך הלב הוא "מרכז החיים הרוחניים-נפשיים"2, כלומר, מושבם של התחושות והרגשות, של המחשבות והדמיון, של המניעים וההחלטות, של השכל והחכמה.3 לפיכך, תיאור לב האדם כמושחת מכליל את כל היכולות והפעולות הפנימיות של האדם.
השכל והמצפון מושחתים
באיגרתו אל טיטוס שאול כותב (א' 15-16): הַכֹּל טָהוֹר לַטְּהוֹרִים, אֲבָל לַטְּמֵאִים וּלְשֶׁאֵינָם מַאֲמִינִים שׁוּם דָּבָר אֵינוֹ טָהוֹר, כִּי גַּם שִׂכְלָם וְגַם מַצְפּוּנָם טְמֵאִים. הֵם מַצְהִירִים שֶׁהֵם יוֹדְעִים אֶת אֱלֹהִים, אַךְ בְּמַעֲשֵׂיהֶם כּוֹפְרִים בּוֹ; נִתְעָבִים הֵם וְסָרְבָנִים, וְלֹא יִצְלְחוּ לְשׁוּם מַעֲשֶׂה טוֹב. שאול מתייחס כאן לשכל, אשר הוא אחראי על ההבנה, ולמצפון, אשר תפקידו לשפוט את מעשי האדם; יחדיו הם המנחים את האדם. (ראה גם קור"ב ד' 4, אפס' ד' 17-19). אם שני אלו טמאים – כיצד יוכלו לתפקד?
הרצון מושחת
בגלל מצבו של האדם, רצונו מודרך ע"י החטא. כך אומר ישוע למשל ביוח' ח' 44: אַתֶּם מֵאֲבִיכֶם הַשָׂטָן וְאֶת מַאֲוַיֵּי אֲבִיכֶם חֲפֵצִים אַתֶּם לַעֲשׂוֹת. הוּא רוֹצֵחַ הָיָה מֵרֵאשִׁית וּבָאֱמֶת לֹא עָמַד, כִּי אֵין אֱמֶת בּוֹ. מִדֵּי דַּבְּרוֹ שֶׁקֶר, מִתּוֹךְ יֵשׁוּתוֹ שֶׁלּוֹ יְדַבֵּר, כִּי שַׁקְרָן הוּא וַאֲבִי הַשֶּׁקֶר. לפיכך גם הרצון לא נשאר בלתי מושפע מהחטא. החוטא רוצה וחפץ לעשות את החטא. הרצון החופשי שלו – בוחר בחטא.
סיכום ביניים
האמת על שחיתותו המוחלטת של האדם מתנגדת לדעה: "האדם טוב ביסודו." ומכריזה: "האדם רע ביסודו." הוא מושחת מטבעו.
ייתכן שהאדם החוטא אוהב מוסריות, אולם הוא לא רוצה בקדושה. ייתכן שהוא מחזיק בטוהר מידות, אולם הוא לא רוצה לציית למשיח ולהתכחש לעצמו. ייתכן שהוא רוצה ברוחניות מסוימת, אולם לא ברוחניות של אלוהים. הטוב שהוא עושה, הוא "טוב" בהשוואה לבני אדם אחרים ובמקרים רבים נועד לשרת את עצמו באנוגיות. הוא לא "טוב" באופן אבסולוטי, בעל ערך נצחי.4 בהתאם לכך ישעיה מתוודה (ס"ד 5):וַנְּהִי כַטָּמֵא כֻּלָּנוּ, וּכְבֶגֶד עִדִּים כָּל-צִדְקֹתֵינוּ; וַנָּבֶל כֶּעָלֶה כֻּלָּנוּ, וַעֲוֹנֵנוּ כָּרוּחַ יִשָּׂאֻנוּ.
הבסיס: החטא הקדמון\תורשתי
בסוף מלאכת הבריאה אלוהים מביט על מעשי ידיו ואנחנו קוראים (ברא' א' 31): וַיַּרְא אֱלֹהִים֙ אֶת־כָּל־אֲשֶׁר עָשָׂה וְהִנֵּה־טוֹב מְאֹד. זה כולל את בריאתו של האדם. מצבו המקורי של האדם אִפשר את ההערכה הזאת. החטא הקדמון שינה את המצב הזה – לא רק עבור אדם וחוה, אלא עבור כל צאצאיהם (כלומר, עבור האנושות כולה).
כאן עולה הנושא "החטא התורשתי". חשוב להבין: כאשר אנחנו מדברים על החטא התורשתי אנחנו מתייחסים להשלכותיו של החטא הקדמון. את החטא התורשתי אפשר לתפוס בשתי רמות:
- האדם ירש את היכולת לחטוא. החטא של אדם וחוה השריש את החטא בחיי כל צאצאיהם. במילים אחרות: אנחנו לא חוטאים כי חטאנו, אלא שחטאנו בגלל שאנחנו חוטאים. (We are not sinners because we sin, but we sin because we are sinners).
לפיכך, החטא הפך להיות חלק מהטבע האנושי. וכך יוצא שהאדם החוטא אוהב את אשר הוא אמור לשנוא, ושונא את אשר הוא אמור לאהוב. - האדם ירש את האשמה. אמירה זו מתייחסת למעמדו של האדם: חטאו של האדם הראשון העמיד את צאצאיו כולם (דהיינו, את האנושות כולה) במעמד של "אשמים" לפני אלוהים. לדוגמה: כאשר מנהיג מדינה מכריז מלחמה נגד מדינה אחרת, כלל אזרחי המדינה אויבי המדינה האחרת. הפסוק המרכזי עבור התפיסה הזאת מצוי ברומ' ה' 12: לְפִיכָךְ, כְּשֵׁם שֶׁעַל־יְדֵי אָדָם אֶחָד בָּא הַחֵטְא לָעוֹלָם, וְעֵקֶב הַחֵטְא בָּא הַמָּוֶת, כָּךְ עָבַר הַמָּוֶת לְכָל בְּנֵי אָדָם מִשּׁוּם שֶׁכֻּלָּם חָטְאוּ. את הפסוק הזה מסביר גרודם בהתאם לתפיסה:
ההקשר מראה ששאול לא מדבר על חטאים ממשיים אותם אנשים כל יום בחייהם, מכיוון שהקטע כולו (רומ' ה' 12-21) עוסק בהשוואה בין האדם הראשון למשיח. וכאשר שאול אומר "כך [ביוונית οὕτως, 4048G, "לפיכך, באופן זה"; כלומר, דרך חטאו של אדם הראשון] המוות עבר לכל בני אדם משום שכולם חטאו" הוא אומר שדרך חטאו של אדם "כולם חטאו".5
יחד עם זאת, יש לציין שלא כל התאולוגים מקבלים את הדעה לגבי ירושת האשמה.
תוצאות החטא התורשתי הוא: המוות. וזאת, בשלושה רמות: המוות הרוחני (הוא ההפרדה מאלוהים), המוות הגופני, והמוות הנצחי (בגיהינום).
ההשלכות של השחיתות המוחלטת
ההשלכות על האדם החוטא
עבדות
על עבדותו של האדם לחטא כותב שאול ברומ' ו' 20: הֲרֵי בְּעֵת שֶׁהֱיִיתֶם עֲבָדִים לַחֵטְא חָפְשִׁים הֱיִיתֶם מִן הַצְּדָקָה. בספרו הקצר "על הרצון הבלתי-חופשי" מרטין לותר כותב בצדק: "לפיכך, רצון האדם ניצב באמצע כמו חיית משא; אם אלוהים יושב עליו, הוא רוצה והולך לאן שאלוהים רוצה, כפי שהמזמור אומר [ע"ג 22-23]: בְּ֝הֵמ֗וֹת הָיִ֥יתִי עִמָּֽךְ׃ וַאֲנִ֣י תָמִ֣יד עִמָּ֑ךְ. אם השטן יושב עליו הוא רוצה והולך לאן שהשטן רוצה."6 והשווה רומ' ו' 22.
חוסר יכולת
שחיתותו המוחלטת של האדם מגבילה אותו, כך שדברים שאין ביכולתו לעשות דברים מסוימים. חיפוש בקונקורדנציה מצביע עד מהרה על מגבלותיו של האדם (הנובעים מטבעו המושחת):
יוח' ג' 3: הֵשִׁיב יֵשׁוּעַ וְאָמַר אֵלָיו: ”אָמֵן אָמֵן אֲנִי אוֹמֵר לְךָ, אִם לֹא יִוָּלֵד אָדָם מִלְמַעְלָה, לֹא יוּכַל לִרְאוֹת אֶת מַלְכוּת הָאֱלֹהִים.“ יוח' ג' 5: הֵשִׁיב יֵשׁוּעַ: ”אָמֵן אָמֵן אֲנִי אוֹמֵר לְךָ, אִם לֹא יִוָּלֵד אִישׁ מִן הַמַּיִם וְהָרוּחַ לֹא יוּכַל לְהִכָּנֵס לְמַלְכוּת הָאֱלֹהִים.“ יוח' ו' 44: אֵין אִישׁ יָכוֹל לָבוֹא אֵלַי אֶלָּא אִם כֵּן יִמְשֹׁךְ אוֹתוֹ הָאָב אֲשֶׁר שְׁלָחַנִי, וַאֲנִי אָקִים אוֹתוֹ בַּיּוֹם הָאַחֲרוֹן. ראה גם פס' 65. יוח' ח' 43: מַדּוּעַ אֵינְכֶם מְבִינִים אֶת דִּבּוּרִי? מִפְּנֵי שֶׁאֵינְכֶם יְכוֹלִים לִשְׁמֹעַ אֶת דְּבָרִי. קור"א ב' 14: אַךְ הָאָדָם הַנַּפְשִׁי אֵינוֹ מְקַבֵּל אֶת דִּבְרֵי רוּחַ אֱלֹהִים, שֶׁכֵּן סִכְלוּת הֵם בְּעֵינָיו; גַּם אֵין הוּא יָכוֹל לָדַעַת אוֹתָם, מִשּׁוּם שֶׁהֵם נִבְחָנִים בְּאֹפֶן רוּחָנִי.
פסוקים אלה מבהירים שלא מדובר רק ב"חוסר רצון" אלא אדרבה ב"חוסר יכולת" כלשהו. אותו חוסר היכולת מתבטא בירמ' י"ג 23: הֲיַהֲפֹ֤ךְ כּוּשִׁי֙ עוֹר֔וֹ וְנָמֵ֖ר חֲבַרְבֻּרֹתָ֑יו גַּם־אַתֶּם֙ תּוּכְל֣וּ לְהֵיטִ֔יב לִמֻּדֵ֖י הָרֵֽעַ׃ וכפי ששחום העור לא יכול לשנות את צבע עורו – כן בני ישראל אינם יכולים לעשות את הטוב.
מוות
אחד הדימויים הבוטים יותר הוא תיאורו של האדם כ"מת". כך אנו קוראים למשל במתי ח' 22: אָמַר לוֹ יֵשׁוּעַ: ”לֵךְ אַחֲרַי וְהַנַּח לַמֵּתִים לִקְבֹּר אֶת מֵתֵיהֶם.“ וכן כותב שאול באפס' ב' 1-3: גַּם אַתֶּם שֶׁהֱיִיתֶם מֵתִים בְּפִשְׁעֵיכֶם וַחֲטָאֵיכֶם, בֶּעָבָר הִתְהַלַּכְתֶּם בָּהֶם לְפִי עִדַּן הָעוֹלָם הַזֶּה, כִּרְצוֹן הַשַׂר אֲשֶׁר לוֹ הַשִּׁלְטוֹן בִּסְפֵירַת הַבֵּינַיִם וְהוּא הָרוּחַ הַפּוֹעֶלֶת עַתָּה בִּבְנֵי הַמֶּרִי. וְגַם אֲנַחְנוּ כֻּלָּנוּ הָיִינוּ מְעֹרָבִים עִמָּהֶם בֶּעָבָר; עָסַקְנוּ בְּתַאֲווֹתֵינוּ הַבְּשָׂרִיּוֹת, מִלֵּאנוּ אֶת תְּשׁוּקוֹת הַגּוּף וְאֶת דַּחַף הַמַּחֲשָׁבוֹת, וְהָיִינוּ מִטִּבְעֵנוּ בְּנֵי זַעַם כִּשְׁאָר בְּנֵי אָדָם. וגם קול' ב' 13: וּבִהְיוֹתְכֶם מֵתִים בְּפִשְׁעֵיכֶם וּבְעָרְלַת בְּשַׂרְכֶם, הֶחֱיָה אֶתְכֶם עִמּוֹ. כל הפסוקים האלה מתארים את האדם המושחת כ"מת".
בכתבי הקודש אמנם יש דימויים שונים ומגוונים כדי לתאר את מצבו המדורדר של האדם. אולם, תיאורו של האדם כ"מת" בהחלט מצביע על מצב מוחלט; כלומר, האדם לא "מת קצת" או "מת מאוד", אלא מת באופן מוחלט. או, במילים אחרות, האדם לא רק חולה או פצוע אלא מת.
דבר אלוהים מתאר את האדם החוטא לא רק כ"פצוע" אותו יש לרפא, לא רק חולה אלא מת. תיאורו של האדם החוטא כ"מת" היא הסיבה שתאולוגים רבים מדגישים שהאדם החוטא יכול רק עוד להסריח, ומצביעים על אלעזר (יוח' י"א 39): אָמְרָה לוֹ מָרְתָא אֲחוֹתוֹ שֶׁל הַמֵּת: ”אֲדוֹנִי, הֲרֵיהוּ כְּבָר מַעֲלֶה רֵיחַ, כִּי עָבְרוּ אַרְבָּעָה יָמִים.“ הדוגמה הזאת מרמזת: מת לא יכול להקים את עצמו מן המתים, כפי שגם אדם אשר שקוע בבוץ לא יכול לתפוס את עצמו בשערותיו ולִמשות את עצמו מהבוץ.
מצפה לזעם
באפס' ב' 3 שאול כותב: וְגַם אֲנַחְנוּ כֻּלָּנוּ הָיִינוּ מְעֹרָבִים עִמָּהֶם בֶּעָבָר; עָסַקְנוּ בְּתַאֲווֹתֵינוּ הַבְּשָׂרִיּוֹת, מִלֵּאנוּ אֶת תְּשׁוּקוֹת הַגּוּף וְאֶת דַּחַף הַמַּחֲשָׁבוֹת, וְהָיִינוּ מִטִּבְעֵנוּ בְּנֵי זַעַם כִּשְׁאָר בְּנֵי אָדָם. תיאורו של האדם החוטא כ"בן הזעם" מראה את הקשר הישיר והחזק שבינו לבין הזעם.
סיכום ביניים
האדם הטבעי (הנפול) שלם עם החטא בחייו ואף רוצה בו. איננו שוללים שהוא נלחם נגד חטאים מסוימים; אולם הוא עושה זאת מכיוון שהם מזיקים לו, נוגדים את ערכיו או את ערכי החברה או כדומה, ולא מכיוון שהם נוגדים את רצונו של אלוהים. האדם יכול אמנם לזהות פגמים מוסריים/ערכיים בחייו, אולם זיהויים כ"חטא" יכול לבוא אך ורק כתוצאה מהתגלותו המיוחדת של אלוהים בדברו. רק כאשר אנחנו מבינים מי הוא אלוהים, מה הוא רצונו, מה הוא אופיו – אנחנו מזהים את החטא. עד אז – האדם עבד החטא, מת בחטא, וחסר יכולת ורצון לצאת מהחטא.
ההשלכות על האדם הנושע (תחת הברית החדשה)
יש הטוענים שלקהילת הנושעים היכולת לחיות חיים נטולי חטא. אולם טענה זו נוגדת הן את המציאות והן את עדות הכתובים.
האדם הנושע חוטא
הברית החדשה מלאה בדוגמאות עבור מאמינים חוטאים:
- האגרות שנכתבו אל הקהילות בקורינתוס, בגלטיה, בתסלוניקי וכו' מעידות על חטאים (ולפעמים על חטאים בוטים) בקהילות. למען האמת, אם בקהילה הקדומה לא היו בעיות/חטאים, הברית החדשה הייתה קטנה בהרבה.
- השליחים טעו/חטאו בעצמם. הדיווחים על הריב בין שאול לאפולוס (מה"ש ט"ו 2), ועל התנהגותו של כיפא (בגלט' ב' 11-21) מעידים על כך. שאול בעצמו כותב בהרחבה ברומים ז' 14-25:
אָנוּ יוֹדְעִים שֶׁהַתּוֹרָה הִיא רוּחָנִית, אַךְ אֲנִי הִנְנִי בָּשָׂר וָדָם וּמָכוּר לַחֵטְא. אָכֵן אֵינֶנִּי מֵבִין אֶת מַעֲשַׂי, כִּי לֹא אֶת מַה שֶּׁאֲנִי חָפֵץ אֲנִי עוֹשֶׂה, אֶלָּא דַּוְקָא אֶת מַה שֶּׁשָׂנוּא עָלַי אֲנִי עוֹשֶׂה. וְאִם אֲנִי עוֹשֶׂה אֶת מַה שֶּׁאֵינֶנִּי חָפֵץ לַעֲשׂוֹת, אֲנִי מוֹדֶה שֶׁהַתּוֹרָה טוֹבָה. מִכָּאן שֶׁלֹּא עוֹד אֲנִי עוֹשֶׂה אֶת הַמַּעֲשֶׂה, אֶלָּא הַחֵטְא הַשּׁוֹכֵן בִּי, שֶׁהֲרֵי אֲנִי יוֹדֵעַ כִּי בִּי, כְּלוֹמַר בִּבְשָׂרִי, לֹא שׁוֹכֵן הַטּוֹב. אָמְנָם לִרְצוֹת אֲנִי יָכוֹל, אַךְ לַעֲשׂוֹת אֶת הַטּוֹב אֵינֶנִּי יָכוֹל; כִּי אֵינֶנִּי עוֹשֶׂה אֶת הַטּוֹב שֶׁאֲנִי חָפֵץ בּוֹ, אֶלָּא אֶת הָרַע שֶׁאֵינֶנִּי חָפֵץ בּוֹ – אוֹתוֹ אֲנִי עוֹשֶׂה. וְאִם אֲנִי עוֹשֶׂה אֶת מַה שֶּׁבְּנִגּוּד לִרְצוֹנִי, הֲרֵי שֶׁלֹּא עוֹד אֲנִי עוֹשֶׂה אוֹתוֹ, אֶלָּא הַחֵטְא הַשּׁוֹכֵן בִּי. לְפִיכָךְ אֲנִי מוֹצֵא אֶת הַחֹק הַזֶּה: רְצוֹנִי לַעֲשׂוֹת אֶת הַטּוֹב, אֶלָּא שֶׁהָרַע עוֹמֵד לְפָנַי. בָּאָדָם הַפְּנִימִי שֶׁבִּי אֲנִי שָׂמֵחַ בְּתוֹרַת אֱלֹהִים, אַךְ בְּאֵיבָרַי אֲנִי רוֹאֶה חֹק אַחֵר, וְהוּא נִלְחָם נֶגֶד הַחֹק שֶׁבְּשִׂכְלִי וּמְשַׁעְבֵּד אוֹתִי לְחֹק הַחֵטְא הַשּׂוֹרֵר בְּאֵיבָרַי. אוֹי לִי, אָדָם אֻמְלָל שֶׁכְּמוֹתִי, מִי יַצִּילֵנִי מִגּוּף זֶה שֶׁהַמָּוֶת בּוֹ? תּוֹדָה לֵאלֹהִים עַל יֵשׁוּעַ הַמָּשִׁיחַ אֲדוֹנֵנוּ! וּבְכֵן, בְּשִׂכְלִי אֲנִי עֶבֶד לְתוֹרַת אֱלֹהִים, אַךְ בִּבְשָׂרִי אֲנִי מְשֻׁעְבָּד לְחֹק הַחֵטְא.
במילים אלה שאול מתאר את חווייתם של המאמינים. אמנם יש את הטוענים ששאול מתאר כאן את חייו לפני ישועתו; אולם תפיסה זו סותרת באופן בוטה את עדות הכתובים, מכיוון שהיא מניחה שהאדם הלא-נושע "רוצה" ו"חפץ" לעשות את הטוב. לפיכך, שאול מתאר כאן את מצבו וחווייתו כאדם נושע.
לפיכך, היחיד שהיה ללא חטא הוא ישוע (עבר' ד' 15).
לעומת זאת, יוח"א א' 8 מסביר: אִם נֹאמַר שֶׁאֵין בָּנוּ חֵטְא, מַתְעִים אָנוּ אֶת עַצְמֵנוּ וְהָאֱמֶת אֵינֶנָּה בָּנוּ. דברים אלה מופנים ככל הנראה נגד השקפות גנוסטיות אשר טענו שחטאים אשר נעשו בגוף אינם משפיעים . אלה האמינו החטא אינו טבוע בטבעם – תהיה התנהגותם אשר תהיה.7 אם פרשנות זו נכונה, יוחנן מתייחס לקבוצת אנשים הטוענת להשתייך למשיח.[8] פסוק זה מבהיר שלמאמינים אין סיבה מוצדקת לטעון שאין בהם חטא. לעומת זאת, על המאמינים להתוודות על החטא (ראה פס' 9).
האדם הנושע לא חי בחטא
הנושע אמנם חוטא, אולם כתבי הקודש מדגישים שהוא לא חי בחטא, שהחטא הוא לא אורך החיים שלו. להלן כמה דוגמאות:
יוח"א ג' 6: כָּל הָעוֹמֵד בּוֹ לֹא יֶחֱטָא; כָּל הַחוֹטֵא לֹא רָאָהוּ אַף לֹא יְדָעוֹ. ג' 8-9: הָעוֹשֶֹׂה חֵטְא מִן הַשָׂטָן הוּא, כִּי הַשָׂטָן חוֹטֵא מֵרֵאשִׁית. לָזֹאת נִגְלָה בֶּן־הָאֱלֹהִים, לְהָפֵר אֶת פְּעֻלּוֹת הַשָׂטָן. כָּל הַנּוֹלָד מֵאֱלֹהִים אֵינֶנּוּ חוֹטֵא, כִּי זַרְעוֹ נִשְׁאָר בּוֹ; וְאֵין הוּא יָכוֹל לַחֲטֹא, כִּי מֵאֱלֹהִים נוֹלַד. ה' 18: יוֹדְעִים אָנוּ כִּי כָּל מִי שֶׁנּוֹלָד מֵאֱלֹהִים אֵינֶנּוּ חוֹטֵא; הוּא אֲשֶׁר נוֹלַד מֵאֱלֹהִים שׁוֹמֵר אוֹתוֹ וְהָרַע אֵינוֹ נוֹגֵעַ בּוֹ.
בכל הדוגמאות הנ"ל יוחנן משתמש בפועל "חטא" בצורת הווה, אשר מתארת כאן משהו המשכי; דהיינו, יוחנן מתאר כאן חיים בחטא, אורך חיים של חטא, חיים המתאפיינים בחטא וכו'. יוחנן מבהיר במילים ברורות מאוד שזה לא יכול להיות (בשום פנים ואופן!) המצב של המאמין.
הנושע רואה את החטא ככישלון, כפגיעה ברצונו של אלוהים. הוא מצטער עליו ומקבל חסד מאת האדון.
היעד: ניצחון על החטא
מה שיוחנן כתב ביוח"א א' 7 ו-9 לא בא לתרץ את החטא או להקל על החטא. אדרבה הוא מבהיר (יוח"א ב' 1): יְלָדַי, כּוֹתֵב אֲנִי לָכֶם אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה לְמַעַן לֹא תֶּחֶטְאוּ; וְאִם יֶחֱטָא אִישׁ יֵשׁ לָנוּ מֵלִיץ לִפְנֵי הָאָב – יֵשׁוּעַ הַמָּשִׁיחַ, הַצַּדִּיק. יוחנן רוצה שנשנא את החטא ושנלחם בו בנחישות, שנירא מהחטא ושנברח ממנו. אולם, מכיוון שיוחנן יודע שגם המאמינים לא יכולים שלא לחטוא – הוא מצביע באותו הפסוק על סליחת החטאים.
תאוריות אחרות
פלגיוס
פלגיוס, נזיר ממוצא אנגלי שחי במאה הרביעית והחמישית לספירה. אשר חי במאה החמישית, דחה את תורת החטא התורשתי על הסף. הוא האמין שהאדם טוב בטבעו ואכן בעל היכולת לקיים (ללא עזרה מלמעלה) את רצונו של אלוהים. האדם חוטא מכיוון שהוא מחקה את סביבתו החוטאת (לפיכך, חטאם של אדם וחוה היווה דוגמה רעה ותו לא). – לימוד זה נדחה מכיוון שהוא נוגד את עדות כתבי הקודש.
סמי-פלגיאניזם
לאחר שלימודו של פלגיוס נדחה, עלה העימות לגבי הסמי-פלגיאניזם (429-529). תורה זו אמנם מחזיקה באמת לגבי החטא התורשתי, אולם אינה מקבלת את הרעיון שהאדם מושחת באופן מוחלט. אדרבה הסמי-פלגיאניזם טוען שהאדם אך מוחלש ומסוגל לבחור בישועה (כלומר, להאמין) מרצונו החופשי.
הכנסייה הקתולית
לפי הכנסייה הקתולית, בחטא הקדמון, האדם נפל ממעמד החסד (כלומר, איבד את החסד המְקַדֵּשׁ). כתוצאה מכך דעת האדם עכורה ורצונו ומוחלש. לעומת זאת, ברפורמציה הודגש שהאדם לא רק איבד "משהו", אלא הוא מושחת לגמרי.
סיכום
החטא טמון עמוק בלב האדם. גאווה (או הרצון לגאווה), אנוכיות, הרצון לשלוט (=כוח) – 'נטיות' אלה מושרשות עמוק בטבע האדם ופועלות כמניעים למעשים רבים כל־כך.
הערות:
[1] ישנם תאולוגים המצביעים על העובדה שהפסוקים ששאול מצטט ברומ' ג' אינם מוכיחים (בהקשרם התנכ"י) את שחיתותם של כל בני האדם. אולם אין שמץ של ספק ששאול משתמש בהם במובן הזה. לאחר שהוכיח את אשמתם של הגויים ושל היהודים (רומ' א'-ב') הוא בא למסקנה שהאנושות כולה מושחתת ואשמה.
[2] Gesenius, Hebräisches und aramäisches Handwörterbuch, p. 375.
[3] ראה שם, עמ' 375-376
[4] המעשה ה"טוב" חייב להיעשות למען האדון (קול' ג' 17, 23) הוא חייב לכבד את אלוהים (קור"א י' 31), הוא חייב להיעשות באמונה (עבר' י"א 4) והוא חייב להיות מיועד ע"י אלוהים (אפס' ב' 10; ראה גם יוח' ה' 36).
[5] Grudem, Systematic Theology: An Introduction to Biblical Doctrine, p. 494. תרגום שלי.
[6] תרגום שלי.
[7] ראה Stott, The Letter of John: An Introduction and Commentary, p. 82.
[8] לפיכך הפסוק הנ"ל אכן רלוונטי עבור הדיון שלנו.
