אחרי שהוא הפנה את תשומת ליבם לכישלון של עם ישראל להיכנס לארץ המובטחת, מחבר אל העברים מזהיר את הקוראים מכישלון בחיי האמונה שלהם גם כן.
האזהרה
לָכֵן, בְּעוֹד עוֹמֶדֶת הַהַבְטָחָה לְהִכָּנֵס אֶל מְנוּחָתוֹ, רָאוּי לָנוּ לַחֲשֹׁשׁ שֶׁמָּא יִמָּצֵא אִישׁ מִכֶּם מְאַחֵר לְהִכָּנֵס. (אל העברים ד 1).
אין סיבה להניח ש"מנוחה" (ביוונית katapausis) באל העברים ד היא שונה מהנחלה של כנענן שמושגת על ידי ציות באל העברים ג. המעבר בין הפרקים הוא חלק, היישום מדויק וחסר הסתיגות, ואותה המילה, katapausis משומשת כאן. ירושת ארץ כנען דרשה ניצחון על האויבים הסובבים, אותה הם היו צריכים להשיג דרך ציות למלך. משה קישר בין ה"מנוחה" לירושה של כנען:
כִּי לֹא-בָאתֶם עַד-עָתָּה אֶל-הַמְּנוּחָה וְאֶל-הַנַּחֲלָה אֲשֶׁר-יְהוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ (דברים יב 9; ג 18-20).
מאוחר יותר, מחבר האיגרת מתייחס לזה שוב, באומרו, כִּי "עוֹד מְעַט קָט וְהַבָּא יָבוֹא, וְלֹא יְאַחֵר, ולאור זאת הוא מפציר בקוראים שלו להתמיד באמונתם, ולא לחזור ליהדות (לברית סיני), כְּדֵי לְקַבֵּל אֶת הַמֻּבְטָח (אל העברים י 36-37). מאחר והמשיח יכל לחזור בכל רגע, זו הייתה הפצרה מיוחדת, הוא קרא להם להשלים את מה שהם התחילו. הוא ממשיך,
הֲרֵי גַּם אֲנַחְנוּ הִתְבַּשַּׂרְנוּ כְּמוֹהֶם, אַךְ הַדָּבָר שֶׁנִּשְׁמַע לֹא הוֹעִיל לָהֶם מִשּׁוּם שֶׁלֹּא הִתְמַזֵּג עִם אֱמוּנָה בְּקֶרֶב הַשּׁוֹמְעִים. (אל העברים ד 2).
לגבי מה הם "התבשרו"? כנראה שלא מדובר על הבשורה אודות סליחת החטאים. אין כל התייחסות לבשורה הזו בהקשר של האזהרה הזו. המילה "בשורה" משמעותה "חדשות טובות". החדשות הטובות שהם קבלו הן ההבטחה לגבי הכניסה לארץ כנען (למנוחה של אלוהים). המחבר יבהיר את העניין בפסוקים הבאים.
הקיום הנוכחי של המנוחה
אֲנַחְנוּ הַמַּאֲמִינִים נִכְנָסִים לַמְּנוּחָה, כְּשֵׁם שֶׁאָמַר, "אֲשֶׁר-נִשְׁבַּעְתִּי בְאַפִּי אִם-יְבֹאוּן אֶל-מְנוּחָתִי", אַף כִּי מֵהִוָּסֵד תֵּבֵל הֻשְׁלְמוּ הַמַּעֲשִׂים (אל העברים ד 3).
כאן מחבר האיגרת טוען שרק אלו שמאמינים נכנסים למנוחה. עניינו של המחבר הוא לא אלו שהאמינו בנקודה מסויימת בעבר, אלא, אלו שממשיכים להאמין עד סוף חייהם (ג 6, 14). התמדה באמונה, היא זו שמבטיחה את הכניסה של המאמינים ל"מנוחה".
הוא מצטט מתהלים צה 11 שוב, שם דוד מבאר את הכישלון של הדור שיצא ממצרים להיכנס לארץ כנען. המנוחה הזו, ההתנסות עם השלמת המשימה שבאה דרך ירושת הנחלה (המותנית בציות האמונה), היא מנוחת אלוהים. המשפט אַף כִּי מֵהִוָּסֵד תֵּבֵל הֻשְׁלְמוּ הַמַּעֲשִׂים, קשה לביאור. מה כלול במשפט? המחבר ככל הנראה מתכוון לכך שאלוהים השלים את מלאכת הבריאה והציע לכל מאמין את ההתנסות עם השלמת המלאכה.
בדיון לעיל, טענו שהמשמעות של הכניסה למנוחה לא רק כללה את הירושה של ארץ כנען, אלא גם הדגישה את השלמת המלאכה של כל אחד. המשמעות האפשרית הזו של המושג בתנ"ך כעת מתבררת על ידי מחבר האיגרת במילים הבאות:
שֶׁכֵּן בְּמָקוֹם אֶחָד הוּא אוֹמֵר עַל הַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי, "וַיִּשְׁבֹּת אֱלֹהִים בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי מִכָּל-מְלַאכְתּוֹ." וְכָאן שׁוּב, "אִם-יְבֹאוּן אֶל-מְנוּחָתִי. (אל העברים ד 4-5).
הקשר המדויק בין זה שאלוהים סיים את מלאכתו לזה שהם לא סיימו את מלאכתם בכך שלא נכנסו לארץ הוא כזה. מאחר ואלוהים סיים את מלאכתו, ההתנסות עם השלמת המלאכה, המנוחה, כעת זמינה לכל המאמינים מאז בריאת העולם. העובדה שאלוהים "נח" לא מתייחסת לזה שהוא היה עייף, אלא לכך שמלאכתו הושלמה. המלאכה שאותה עם ישראל היה חייב להשלים היא לרשת את ארץ כנען. לכן, הרעיון של מנוחה כולל בתוכו השלמת מלאכה. עבור הקוראים של האיגרת, הכניסה למנוחה מתייחסת לסיום המלאכה, להתמדה עד הסוף.
המנוחה הסופית לא הושגה תחת יהושע (אל העברים ד 6-9)
וּמֵאַחַר שֶׁיֵּשׁ אֲשֶׁר נוֹתָר לָהֶם לְהִכָּנֵס אֵלֶיהָ וְאֵלֶּה שֶׁהִתְבַּשְּׂרוּ בָּרִאשׁוֹנָה לֹא נִכְנְסוּ בִּגְלַל הַמְּרִי, שׁוּב יָעַד יוֹם מְסֻיָּם — הַיּוֹם — בְּאָמְרוֹ בְּפִי דָּוִד כַּנֶּאֱמָר לְעֵיל, וְזֹאת לְאַחַר זְמַן רַב, "הַיּוֹם אִם-בְּקֹלוֹ תִשְׁמָעוּ, אַל-תַּקְשׁוּ לְבַבְכֶם. (אל העברים ד 6-7).
הדור שיצא ממצרים נכשל להיכנס לארץ. הם לעולם לא השלימו את מלאכתם, והמלאכה שלהם עדיין עומדת ומחכה שישלימו אותה. מישהו עלול למחות שההבטחה כולה הושלמה תחת הנהגתו של יהושע. האם התנ"ך לא אומר שכיבוש הארץ היה ההתגשמות של ההבטחה (יהושע כב 4; כג 1)? הטענה הזו נענית על ידי הפסוקים הבאים:
אִלּוּ הֱבִיאָם יְהוֹשֻׁעַ אֶל הַמְּנוּחָה, לֹא הָיָה מְדַבֵּר אַחֲרֵי כֵן עַל יוֹם אַחֵר. לְפִיכָךְ נוֹתְרָה מְנוּחַת שַׁבָּת לְעַם אֱלֹהִים. (אל העברים ד 8-9).
אם ההתנסות עם מנוחת השבת הוגשמה בכיבוש תחת הנהגת יהושע, אז דוד, ארבע מאות שנים מאוחר יותר, לא היה מציע את אותה ההבטחה בתהלים צה 11 וטוען שהיא זמינה כיום. מחבר האיגרת בעצם מציב בפני המאמין את התקווה של הנחלה, ארץ כנען, שמדבר בצורה מטאפורית על השלמת המלאכה. עלינו להשיג את הנחלה העתידית הזו, עלינו להתאמץ כדי להשלים את המלאכה שלנו.
איך משיגים את המנוחה (ד 10-11)
כעת הוא מסביר איך להשיג את המנוחה:
הֵן הַנִּכְנָס אֶל מְנוּחָתוֹ גַּם הוּא שָׁבַת מִמְּלַאכְתּוֹ, כְּמוֹ הָאֱלֹהִים מִשֶּׁלּוֹ. לָכֵן נַחְתֹּר נָא לְהִכָּנֵס אֶל הַמְּנוּחָה הַהִיא, פֶּן יִכָּשֵׁל אִישׁ וְיִהְיֶה לְמַמְרֶה כְּמוֹהֶם. (אל העברים ד 10-11).
כמאמינים משיחיים תהיה להם נחלה באדמת כנען במלכות אלף השנים העתידית, אם הם יעשו את כל מאמציהם לסיים את מלאכתם. עליהם היה להיכנס למנוחה כפי שהדור שיצא ממצרים היה צריך. כך אלוהים נכנס אל מנוחתו.
הביטוי נַחְתֹּר נָא (spoudazō) הוא ביטוי חזק שבקושי יכול לתאר את הדרך שבה אנו נושעים (באמונה בלבד וללא מחיר). פטרוס הפציר בקוראיו שִׁקְדוּ (spoudazō) בְּיֶתֶר שְׂאֵת לְחַזֵּק אֶת הַקְּרִיאָה וְהַבְּחִירָה שֶׁהֵן מְנַת חֶלְקְכֶם; שֶׁהֲרֵי אִם כָּךְ תַּעֲשׂוּ לֹא תִּכָּשְׁלוּ אַף פַּעַם (השנייה לפטרוס א 10).
משמעות הדבר היא שעל המאמין להוסיף מעלות רוחניות לחיי האמונה שלו כך שיהיה לו בסיס יציב והוא לא ייפול. בתהלים המחבר אומר שהכישלון בהוספת מעלת הענווה גרמה לו כמעט להיכשל (תהלים עג 2-3). שאול ציווה על טימותיאוס: הֱיֵה שָׁקוּד (spoudazō) לְהִתְיַצֵּב נֶאֱמָן לִפְנֵי אֱלֹהִים — פּוֹעֵל לֹא יֵבוֹשׁ, הַמְחַלֵּק נְכוֹנָה אֶת דְּבַר הָאֱמֶת. (השנייה לטימותיאוס ב 15).
לכן, הכניסה למנוחה, היא מעבר לקבלת נחלה בארץ כנען. מדובר על הגשמת הייעוד הסופי של האדם; למלוך על הבריאה (בראשית א 26-28). מדובר בהשלמת המלאכה שלנו: הֵן הַנִּכְנָס אֶל מְנוּחָתוֹ גַּם הוּא שָׁבַת מִמְּלַאכְתּוֹ, כְּמוֹ הָאֱלֹהִים מִשֶּׁלּוֹ (אל העברים ד 10). הרעיון של "מנוחה" מקושר להשלמה מוצלחת של המלאכה. או כפי שמחבר האיגרת כתב בפרק י 36:
שֶׁהֲרֵי צְרִיכִים אַתֶּם לְסַבְלָנוּת כְּדֵי לְקַבֵּל אֶת הַמֻּבְטָח לְאַחַר שֶׁתַּעֲשׂוּ אֶת רְצוֹן אֱלֹהִים.
באותה צורה, ישוע אמר, מַאֲכָלִי הוּא לַעֲשׂוֹת אֶת רְצוֹן שׁוֹלְחִי וּלְהַשְׁלִים אֶת פָּעֳלוֹ. (יוחנן ד 34).
המסקנה היא שהתוכן של הנחלה באל העברים ג ו ד היא שותפות במלוכה עם המשיח (אל העברים ג 14). דרך התמדה ונאמנות אנו נסיים את מלאכתנו ונירש את כנען במלכות אלף השנים (ישעיהו ב 1-4).
יהיו הרבה שיהיו במלכות השמיים, אך לא כולם יזכו לרשת את הארץ.1 זו הסיבה שעלינו לעבוד בשביל להשיג את המנוחה:
לָכֵן נַחְתֹּר נָא לְהִכָּנֵס אֶל הַמְּנוּחָה הַהִיא, פֶּן יִכָּשֵׁל אִישׁ וְיִהְיֶה לְמַמְרֶה כְּמוֹהֶם (אל העברים ד 11). הכניסה לארץ כנען לא מסמלת כניסה למלכות השמיים משום שהכניסה לארץ כנען וירושתה כרוכה במעשים ונאמנות, ואילו הכניסה למלכות השמיים תלויה אך ורק באמונה בנאמנות של המשיח. חוץ מזה משה, בגלל חוסר אמונה לא זכה להיכנס לארץ כנען (במדבר כ 12), האם זה אומר שהוא לא נושע? ודאי שלא, שהרי הוא הופיע יחד עם אליהו לפני ישוע ותלמידיו בהר ההשתנות (מתי יז 3), ובנוסף לכך הוא מתואר כגיבור אמונה באל העברים יא 24-30.
סיכום
מכאן, זה ברור שההפצרה והאזהרה באל העברים ד היא לא מפני איבוד ישועה, או הוכחה של אמונה מלאכותית. אלא האזהרה היא מפני איבוד שכר: לָכֵן אַל תַּשְׁלִיכוּ אֶת בִּטְחוֹנְכֶם אֲשֶׁר גָּדוֹל שְׂכָרוֹ (אל העברים י 35).
מאמר זה הוא תרגום של פרק 11 מתוך ספרו של ג'ודי דילו (Final Destiny).
הערות:
1. "לרשת את הארץ" כרוך במעשים מעבר לאמונה בלבד. לכן, זה לא יכול להתייחס לישועה, אלא לשכר. לדוגמה ישוע אמר אַשְׁרֵי הָעֲנָוִים, כִּי הֵם יִירְשׁוּ אֶת הָאָרֶץ (מתי ה 5). ראו עוד דוגמאות:
וְקֹוֵי יְהוָה הֵמָּה יִירְשׁוּ-אָרֶץ (תהלים לז 9)
וַעֲנָוִים יִירְשׁוּ-אָרֶץ (פס' 11)
כִּי מְבֹרָכָיו יִירְשׁוּ אָרֶץ (פס' 22)
צַדִּיקִים יִירְשׁוּ-אָרֶץ (פס' 29)
קַוֵּה אֶל-יְהוָה וּשְׁמֹר דַּרְכּוֹ וִירוֹמִמְךָ לָרֶשֶׁת אָרֶץ (פס' 34)
וְעַמֵּךְ כֻּלָּם צַדִּיקִים לְעוֹלָם יִירְשׁוּ אָרֶץ (ישעיהו ס 21)
וְעָשִׂיתָ הַיָּשָׁר וְהַטּוֹב בְּעֵינֵי יְהוָה לְמַעַן יִיטַב לָךְ וּבָאתָ וְיָרַשְׁתָּ אֶת-הָאָרֶץ הַטֹּבָה אֲשֶׁר-נִשְׁבַּע יְהוָה לַאֲבֹתֶיךָ (דברים ו 18)
בּוֹאוּ בְּרוּכֵי אָבִי וּרְשׁוּ אֶת הַמַּלְכוּת הַמּוּכָנָה לָכֶם מֵאָז הִוָּסֵד תֵּבֵל (מתי כה 34)- ירושה על בסיס מתן עזרה לנזקקים.
כל האזכורים הללו של הירושה מותנים בתכונות או במעשים, הם לא מדברים על ישועה מגיהנום אלא על נחלה, שכר במלכות השמיים\בארץ.
