אם היינו יכולים לנהל שיחה עם זחל ולספר לו מה מצפה לו בעתיד, הוא קרוב לודאי לא היה מאמין לנו. קטן, איטי ומגושם, הוא לא יהיה מסוגל אפילו לדמיין לעצמו שיום יבוא והוא יפרוס זוג כנפיים מלכותיות, ושהשמיים הפתוחים יהפכו להיות ביתו.
אבל העובדה היא, שאפילו כאשר הזחל עוד לכוד בתוך צורתו הראשונה, עמוק בתוך ה ד.נ.א שלו כבר מקודד כל המידע הנדרש למטא-מורפוזה העתידית שמחכה לו. אותו המידע, ולא צורתו החיצונית, הוא אשר קובע את זהותו האמתית של הזחל, ולמרות שכל מה שנראה לעין אולי יעיד אחרת, הזחל רשאי כבר מעכשיו להתגאות בתואר "פרפר".
אם רשות נעלה כל כך מובנת מאילו כאשר מדובר בקטן ובזניח מבין הברואים, אז על אחת כמה וכמה שהיא נתונה גם לנזר הבריאה- המאמינים במשיח. זהותנו האמיתית נעוצה בעתיד שלנו ולא בצורה הזמנית והמוגבלת בה אנו קיימים בהווה. עלינו להיזהר ולא ליפול בפח שטומנים לנו החושים שלנו, ובמקום זאת להישען על ההבטחות של המידע שקודד בנו מרגע ישועתנו. אותו מידע יביא אותנו ביום מן הימים למטא מורפוזה שלנו; גוף חדש בעולם חדש, וחיים בהרמוניה עם המקודד בכבודו ובעצמו- אלוהים. (קולוסים ג':3)
זהות בראי הסביבה
אחת הסיבות שהופכות את חיי האמונה למאתגרים במיוחד נעוצה בעובדה שבני האדם נוטים לבנות את זהותם האישית בעזרת הסביבה המקיפה אותם ובהתאם אליה. אנשים מטיבעם פועלים בניסיון עיקש להיות שייכים, מקובלים ורצויים על ידי המעגל הסביבתי שמקיף אותם, מהמשפחה הקרובה ועד התרבות בה הם חיים. המאמין המשיחי הוא כגוף זר בעולם המקיף אותו. הרבה מהדברים אותם החברה האנושית מחזיקה על תקן "קדוש", הם למאמין- גידוף. המאמין פועל וכפוף לסטנדרטים אחרים, כאלה שלעיתים מנוגדים לחלוטין לאלו שהחברה הגדירה כ"טוב ונכון".
הוא נתון תחת סמכות אחרת, כאורח, גר ותייר במקום בו הוא חי, אזרחותו האמיתית בשמים. (פיליפים ג':20)
המאמין המקודש חי בעולם שלאחר הנפילה, טריטוריה שנשלטת על ידי כוח שמטרתו להשחית את הבריאה, ולהסיט אותה מייעודה- קשר אישי עם הבורא עצמו. מכאן שאין בידיו של המאמין המשיחי את הפריווילגיה לנסות ולבנות את הזהות שלו לפי מה שעיניו רואות סביבו. אלא שהוא חייב להאבק נגד האינסטינקט הזה ולהפנים את זהותו מהשריד היחיד שלא הושחת, דבר אלוהים, המקור היחיד ממנו המאמין יכול לדלות את המידע ולבנות את ההבנה העמוקה של מי הוא באמת.
דבר אלוהים מציג את זהותו של המאמין במשיח כצדיק (רומים ה':11), קדוש (אפסים א':1) ושותף לעבודת אלוהים (קור"ב ו':1). על האמיתות הללו המאמין צריך למקד את מבטו ולתת להן להכתיב את ראיית עולמו לגבי הסביבה וגם לגבי עצמו. ככל שהוא יעמיק בלימוד דבר אלוהים, כך תתחזק תפיסתו בדבר האמת ועמידתו תהיה יציבה יותר. הוא יהיה מסוגל להדוף את השקרים שהעולם ינסה למכור לו לגבי זהותו, שהוא עצמו מרכז היקום, שעליו לדרוך על אחרים כדי להצליח ושכל מה שחשוב באמת זה רק "הכאן והעכשיו".
זהות משלימה
בנפילת האדם הראשון, כאשר החטא חדר לעולם, השלום הופר במספר רמות. ראשית- בין האדם לאלהיו. שנית, בין בני האדם לבין עצמם כחברה. ושלישית, האדם מול עצמו כאינדיווידואל.
לאדם לא הייתה כל אפשרות לפייס את אלוהים בחזרה למערכת יחסים שלמה בכוחות עצמו, הפיוס והשלום היו חייבים להגיע מצידו של הבורא. רק דרך קורבנו המכפר של ישוע על הצלב ניתנת לנו גישה חזרה למצב בו הבריאה הייתה בהתחלה, כאשר אלוהים התהלך עם אדם וחווה לרוח היום והייתה ביניהם אינטרקציה קרובה ואישית- מערכת יחסים. ובגלל שהאדם לעולם לא ימצא משמעות מספקת לקיומו מעבר לקשר ישיר עם הבורא עצמו- זהו המרכיב המרכזי והחשוב בביסוס הזהות שלו.
כאשר המאמין היה שייך לעולם, הוא היה מתאים את עצמו אליו. כעת, כאשר הוא בנו המאומץ של אלוהים (אפסים א':5) תבנית חייו והמודל על פיו הוא בונה את השקפת העולם שלו- ממוקדים אך ורק באלוהים. כל דבר אחר יהיה לא יותר מהתפשרות, ולא יעשה צדק לזהותו האותנטית, כי היא מגיעה מהיישות הנעלה ביותר שקיימת.
רק ברגע שהשלום חזר למערכת היחסים של האדם עם אלוהיו, הוא יכול למצוא ערך, חשיבות ומשמעות אמיתית לחייו. ובמשיח- אוחדנו איתו בחזרה. (קור"א ו':17)
לאחר שהאנושות נפלה בחטא, האיבה לא הייתה רק בין האדם לאלוהים אלא שהיא חילחלה למערכות היחסים האנושיות שלהם, בינם לבין עצמם. הטבע החוטא שכולא את בני האדם בטלפיו, מונע מהם להיות במערכת יחסים טהורה ואמיתית אחד עם השני, זו שהם נועדו להיות בה בראשית הבריאה. גם בין החברים הכי טובים תמיד תהיה תהום מסויימת שאינה ניתנת לגישור, ממנה יצאו תחרותיות, קנאה, כעס, טינה ועוד מכלול שלם של רגשות שתמיד ימצאו פתח להיכנס ולהרוס. מכאן המשפט המפורסם "אדם לאדם- זאב". בני האדם מהווים מכשול אחד עבור השני בגלל שה"אני" נמצא במקום הראשון, והשאר שם רק בכדי לשרת אותו. מכאן שחברה, לא משנה כמה טהורים יהיו הכוונות והחזון הפוליטי-חברתי שלה על הנייר, בפרקטיקה הטבע החוטא תמיד ימצא דרך לזרוע הרס. תקווה לשלום ללא המשיח, סופה בייאוש.
אבל כל זה משתנה לחלוטין כאשר המאמין מגלה את זהותו- כאיבר בגוף המשיח. (קור"א י"ב:27) כעת הוא כבר לא רואה את בני האדם סביבו דרך עיניים אנושיות שנגועות בהשקפת החטא, אלא בדרך בה אלוהים רואה אותם- כבריאה האהובה שלו. כשהמאמין מפנים את עומק אהבתו של אלוהים אליו (רומים ח':35-39), הוא גם מבין שאלוהים אוהב את אחיו המאמינים באותה המידה, ולא נשארת לו ברירה אלא לאהוב אותם (א' יוחנן ד':20), גם אם בשלב הזה העניין עדיין בגדר מאבק ואינו בא בטיבעיות. אבל ככל שהמאמין יחזק את הבנתו לגבי אהבת אלוהים אליו, הוא גם ילמד איך לשקף את האהבה הזו לאחרים סביבו.
כאשר אתה הופך להיות חלק מגוף אחד, אתה גם מבין פתאום את המחיר והכאב של פגיעה באחר, כי הוא כבר לא יישות חיצונית לך, במובן מסויים אתם אותו אחד. המשיח גישר בקורבנו לא רק על התהום האין-סופית שהייתה קיימת בין בני האדם לאלוהים, אלא גם איפשר להם לחזור למצב בו הם יכולים לנהל מערכות יחסים כפי שהן נועדו להיות (קור"א י"ג:4-7). וגם אם בחיים האלה המאמין יוכל רק לחיות בשאיפה לאידיאל שהכתובים מציגים לו למערכות יחסים, לפחות הוא יוכל להתנחם בהבטחה שאכן הן אפשריות, ושגם אם לא בחיים האלה ורק בחיי הנצח שמחכים לו עם שובו של האדון באחרית הימים, זה יקרה.
מערכה נוספת שחווה ניצחון כאשר המאמין מכיר בזהותו האמתית במשיח היא במלחמה הקיומית של האדם אל מול עצמו. אשמה, בושה הרס עצמי ודכאון נובעים ברוב המקרים כתוצאה מדיאלוג פנימי מעוות שהאדם מנהל עם מחשבותיו ונפשו. תחושת האשמה המוטמעת באדם ומלווה אותו מאז נפילתו בחטא לא ניתנת לגישור או פתירה, עד אשר זה שהאדם חטא לו- יעניק את הסליחה, ואיתה השחרור מכבלי האשמה. הדרך היחידה לכפר על הנזק שנגרם למערכת היחסים בין האדם לאלוהים היא להאמין המשיח ולקבל את קורבנו (קולוסים א':14)
אם אלוהים קדוש סלח לאדם חוטא, על אחת כמה וכמה האדם מחוייב לסלוח, לא רק לאחרים אלא גם לעצמו. הרי איזו זכות נשארה לו לשמור טינה? האם החטאים שלו כל כך מיוחדים ויוצאי דופן שדמו של ישוע אינו מספק עבורם? מכאן שאין למאמין ברירה אלא לשחרר כל שנאה, כעס וטינה שהוא מחזיק כלפי עצמו, ולהתחיל לכבד ולאהוב את עצמו- כיאה למשכן אלוהים (קור"א ג':16).
וכך, השלום של המאמין עם אלוהים, עם סביבתו החיצונית ועם עצמו, מגיע למימוש אמיתי עם ההבנה שלו את זהותו האמתית מדבר אלוהים. מכאן שהיא קריטית לכל תחום ואזור בחייו.
כזהותו כן הוא
ילד קטן שאומרים לו כל הזמן שהוא טיפש, לא ממושמע ותלמיד רע יתחיל לאמץ את התכונות הללו ויראה את עצמו ככזה. תוך זמן קצר הן יהיו חלק בלתי נפרד מהזהות האישית שלו, מהפעולות שהוא עושה ומהבחירות שהוא מבצע במהלך חייו. וכך גם המאמין, אם הוא לא יבנה את זהותו על בסיס מה שהכתובים מלמדים עליו, היא לא תשאר ריקה, אלא תתמלא בשקרים שיגרמו לו לבחור בצורה מסויימת ולפעול בהתאם אליהם.
בגלל שאנחנו חיים עדיין בעולם נפול וחוטא ובתוך גוף בשר מלא חולשות, נפילות וכשלונות הם רק עיניין של זמן. אם המאמין לא יהיה מחוזק ומיושב על הסלע בנוגע לזהותו במשיח, אותן הנפילות יהפכו להיות הקולות הפנימיים שקוראים לו חוטא, רע, אבוד ומאכזב. בסופו של דבר הוא עלול להאמין בכך, ומכאן לפעול על פי הבנתו שזו האמת וזה מי שהוא. אם הוא לא מאמין שיש לו את הכוח להתנגד ולבחור אחרת, אז מה הטעם אפילו לנסות?
מהצד השני- כאשר המאמין יודע שבדם המשיח הוא קדוש, אהוב, רצוי ומנצח, הידיעה הזו תשנה את הדרך שבה הוא מנהל אינטרקציה על העולם, עם אלוהים ועם עצמו (פיליפים א':6). כי הרי, אם הוא נברא למעשים טובים- כנראה שהוא גם מסוגל להם (אפסים ב':10).
