במאמר שהתפרסם לאחרונה1 טוען לודוויג שניידר, מייסד העיתון Israel Today, כי דבריו של ישוע לגבי זהותו "זוכים להתעלמות מפני שאינם מתאימים לתיאולוגיה המסורתית". שניידר קורא להתייחס מחדש לאותן "מילים שהפכו לטאבו" כדי להשתחרר ממסורות בני אדם ולגלות את ישוע האמתי. רשימת ה"טאבו" כוללת בעיקר פסוקים מבשורת יוחנן2 ומספר פסוקים מאיגרות שאול.3 בכל הפסוקים האלה מבטא ישוע את תלותו באלוהים מבלי להתייחס לעצמו כאל אלוהים. מטרת מאמרו של שניידר ברורה כשמש: להראות שתיאולוגים הטוענים כי ישוע הוא אלוהים מתעלמים ממילותיו האותנטיות של ישוע ועושים מניפולציה בדבר אלוהים לטובת רטוריקה של תיאולוגיה רדודה.
מטרת מאמר זה אינה לדון ישירות בפסוקים שהביא שניידר, מן הטעם שהם כבר קיבלו התייחסות הולמת (בניגוד לטענתו של שניידר) מצד תיאולוגים – הן קדומים והן עכשוויים. במקום זאת, יבקש מאמר זה לאתגר את נקודת ההנחה אשר עליה נשענת גישתו של שניידר, והיא: כי כל המסקנות התיאולוגיות לגבי זהותו של האמתית ישוע חייבות להיות כפופות למילותיו שלו בלבד. מכיוון שישוע מעולם לא אמר כי הוא אלוהים, טוען שניידר, גם לנו אסור לעשות זאת.4 אנו נטען כי הנחה זו אינה מתיישבת עם התוראה (הדוקטרינה) של השראת רוח הקודש, מאחר שהיא אינה לוקחת בחשבון שכתבי הברית החדשה כולם מהווים פירוש בהשראת רוח הקודש לדבריו של ישוע ולזהותו.
"כָּל הַכָּתוּב נִכְתַּב בְּרוּחַ אֱלֹהִים"
השנייה לטימותיאוס ג 16
ראשית, המשקל היחסי הגדול שנותן שניידר לדבריו של ישוע על עצמו ("האותיות האדומות"5) בהשוואה לתיאורים אחרים בברית החדשה על ישוע, מפגין הבנה לקויה של ההשלכות שיש לעובדה כי כתבי הברית החדשה נכתבו כולם בהשראת רוח הקודש, כפי שצוין לעיל. המאמינים המשיחיים באופן כללי (ואנו מניחים כי כך גם שניידר) מסכימים כי כל הכתובים נכתבו בהשראת רוח הקודש; וכמו כן, שדברי שאול השליח באיגרת השנייה לטימותיאוס ג 16 תקפים באופן שווה הן לגבי התנ"ך, הן בנוגע לכתבי הברית החדשה. הסכמה זו, אם היא נלקחת ברצינות, מצטרפת להבנה שדבריו של ישוע אינם בעלי משקל רוחני גדול יותר מיתר המילים בברית החדשה, מאחר שכל הכתוב נמסר מאלוהים ולכן הוא בעל ערך שווה. הנחתו המוקדמת של שניידר לגבי דבריו של ישוע על עצמו, מתעלמת אפוא מהעובדה כי לכל חלק מכתבי הקודש משקל שווה. זאת אומרת שכאשר מחבר עלום שם מזהה את ישוע כאלוהים (אל העברים א 8, מצוטט ממזמור מה 7) וכיהוה (אל העברים א 10, מצוטט ממזמור קב 28-22 6), יש לכך משקל זהה לדבריו הספציפיים של ישוע, המבטאים תלות באלוהים (ראו לדוגמה יוחנן כ 17). מכיוון ששני המקומות הללו בכתבי הקודש הנם דברי אלוהים על אודות ישוע, תיאולוגים מסורתיים צדקו כאשר קבעו כי כלל הפסוקים על זהותו של ישוע בברית החדשה הם אמת (ישוע הוא אלוהים וישוע הוא בן האלוהים הכפוף לאלוהים האב).
שנית, הנחתו של שניידר כי "כל פירוש נושא עמו תוספת אנושית", לוקה בחסר מפני שאינה לוקחת בחשבון את העובדה שפירושים מסוימים ניתנו בהשראת רוח הקודש. שניידר מנסה להפריד בין "ישוע האמתי" (שאינו אלוהים) לבין "ישוע לפי פרשנות" (שמוצג כאלוהים) אולם איכשהו שניידר מחטיא את הנקודה החשובה, לפיה הבשורות כבשורות (נרטיב היסטורי) מהוות בעצמן פרשנות לחייו ולשליחותו של ישוע. מטרתו של נרטיב היסטורי (ביוגרפיה, אוטוביוגרפיה, ספרות היסטורית וכו') אינה מסתכמת בהבאת רשימה של עובדות היסטוריות בלתי קשורות זו לזו. אדרבא, זהו ניסיונו של המחבר להסביר ולפרש את הקשר בין אירועים היסטוריים. לדוגמה, הסכסוך האחרון בין ישראל לחמאס (עובדה היסטורית) קיבל התייחסות תקשורתית רבה מכל הכיוונים; חלקם נגד ישראל, חלקם בעדה – וזאת על סמך הפרשנות האישית שנתן כל כלי תקשורת לאירועים. אלמנט זה נכון גם בנוגע לבשורות.7 האירועים בחייו של ישוע זכו לפרשנויות רבות,8 ומחברי הבשורות (בדומה לעיתונאים מודרניים) ביקשו לשכנע את הקוראים כי פרשנותם היא הפרשנות הנכונה וזו אשר ביכולתה לשנות חיים.
ברגע שנבין כי הבשורות מהוות פרשנות (פרשנותו של אלוהים), נגלה כי ניסיונו של שניידר להפריד בין מילותיו של ישוע לבין המילים האחרות בברית החדשה אינו נאיבי בלבד, אלא אף מסוכן. זאת מאחר שללא הבשורות אנו נותרים ללא אלוהים, עם הכורח לנסות למצוא פשר לדברים בעצמנו. שניידר טוען כי ישוע אינו אלוהים על בסיס "רשימת טאבו" הלקוחה באופן כמעט בלעדי מבשורת יוחנן – דבר המחדד ביתר שאת מה זאת אומרת לנסות ולהבין את משמעות הדברים ללא פירוש בעל השראה לזהותו של ישוע. שהרי מדובר ביוחנן התיאולוג אשר מגיש לנו את פרשנותו הכתובה בהשראה רוחנית, ומסביר את זהותו של ישוע כבר בפסוק הראשון של בשורתו: "בְּרֵאשִׁית הָיָה הַדָּבָר, וְהַדָּבָר הָיָה עִם הָאֱלֹהִים, וֵאלֹהִים הָיָה הַדָּבָר". מתאים אפוא לסיים עם המשפט היחיד במאמרו של שניידר שעמו אנו יכולים להסכים: "התיאולוגים מפרשים את מה שהכתובים אומרים בנוגע לישוע". וזה בדיוק מה שיוחנן עושה כאן; הוא מפרש את מה שהכתובים (בראשית א 3-1) אומרים בנוגע לישוע – הוא אלוהים!
הערות:
[1] The Taboo words of Jesus, Israel Today, November, p. 18 .Schneider, L. (2012)
[2] שניידר מביא את הפסוקים הבאים (הרשימות שלהלן לפי סדר התייחסותו של שניידר): מתי יט 17 (מרקוס י 18; לוקס יח 19); יוחנן כ 17; י 29; יז 3; יב 49; יד 1; י 30; ה 19.
[3] שניידר מביא את הפסוקים הבאים: האיגרת הראשונה לטימותיאוס ב 5; הראשונה לקורינתים טו 28-26; אפסים ה 20-18.
[4] טענה המחייבת בירור לאור משמעות מעשיו של ישוע, למשל במרקוס ב 5 והאופן בו התייחסו הסופרים לדבריו (בפס' 7-6).
[5] חשוב לציין כי מחברי הבשורות למעשה אינם שומרים על ה-ipsissima verba (העברת הדברים / המילים ממש כלשונם) של ישוע, הואיל ואדוננו ככל הנראה לימד בעברית ו/או בארמית. הבשורות, לעומת זאת, נכתבו ביוונית. ובזמן שאנו מאמינים כי מחברי הבשורות מסרו באופן מדויק (על ידי הדרכת רוח הקודש) את מילותיו של ישוע, עלינו לזכור כי הם תרגמו את דבריו לשפה אחרת. לכן, דבריו של ישוע (הצבועים באדום בחלק מהתרגומים כיום) אינם אלא תרגום ופירוש למילותיו המקוריות של האדון (הצבועות בשחור).
[6] מחבר האיגרת ככל הנראה ציטט מתרגום השבעים למזמור ק"ב. המילה kurios, המופיעה בפסוק 26 בתרגום השבעים של המזמור, מתייחסת באופן בלעדי לשם המפורש "יהוה" בכל פעם אחרת בה מופיעה מילה זו במזמור (פס' 1, 2, 13, 16, 17, 19, 20, 22, 23). ההשלכה של עובדה זו ברורה: על ידי שיוך פסוק זה לישוע, מזהה מחבר האיגרת אל העברים את ישוע כיהוה.
[7] מה שמאפיין ומייחד את הבשורות (ואת התנ"ך כולו) מכל נרטיב היסטורי אחר, אינו מתבטא בסוגה (בז'אנר הספרותי) שלהן, כי אם בכך שנכתבו בהשראת רוח הקודש.
[8] למשל, היה ברור לכול כי ישוע גירש שדים, אך פעולה זו קיבלה פירושים שונים: היו מי ששייכו אותה לבעל זבוב, ואחרים אשר נתנו את הכבוד לרוח אלהים (מתי יב 30-22).
